כשמלאו לי 17 שנים, פחות או יותר, למדתי לראשונה לחוות את נפלאות ההייפ המוזיקלי. דנושה, חברתנו האהובה, היתה בעליו המאושרים של מנוי NME יחיד במינו, אשר היה מביא את המגזין הבריטי האל-מותי ישירות אל חדרה המצוחצח ברמת אלמוגי. אך היו אלה זמנים קשים לממלכה הבריטית. הבריט-פופ מת, ואיש כבר לא מוכן היה להרים גיטרה ליד ולחדש את ימי האי כקדם עם איזה ריף חשמלי טיפוסי. כלום. לרגע היו מי שחשבו כי טורין ברייקס או אלקטריק סופט פארייד יעשו את העבודה, אך הציפייה הקלושה הזו נמוגה חיש מהר (וטוב שכך).
אולם כל הכשלונות במציאת הדבר הגדול הבא לא הרפו את ידי עורכי וכתבי NME שחירפו את נפשם בין מועדונים קטנים בדנדי וסוונזי. ואז הם מצאו, או איך שהם מצאו. שבוע אחד, ללא כל קשר למציאות, הם פרסו על שערם המכובד את חברי Terris. איש עוד לא שמע החבורה הוולשית הזו אז, אבל את המגזין המשעשע זה לא עניין. הם שמעו אותם בחדרון כלשהו והגיעו למסקנה שהם הם הדבר הבא. וכך, כמדומני, במשך כמה חודשים הם פימפמו את טריס בכל שבוע, העניקו להם ציון 10 על איזה אי.פי בודד (וממש גרוע) שהם הוציאו, וכל שנותר הוא להמתין לאלבום הבכורה. אלא שהוא הגיע שנה מאוחר יותר, נשמע כמו הצרות של פול וולר, והביא לפירוקה של הלהקה. היום בקושי ארבע שורות מוקדשות להם בויקיפדיה, אבל מי זוכר. (אלוהים, הנה לינק לכתבה המקורית מאותם ימים!!!).
אז למה נזכרתי בהייפ הכושל ההוא? האם בכוונתי לסמן להקת הייפ כושלת חדשה? ממש לא, ממש לא. הרי בעידן הנוכחי הייפים נולדים בכל שעה, כך שלא אני האיש שינסה להכתיר מלכים ולשלח אותם בשמי למלחמה. עם זאת, בחודשים האחרונים התקשתי להעלים אוזן ועין מן ההייפ המקוון סביב חברי Passion Pit האמריקנים, ואם יורשה לי להודות – גם אני מתלהב. בניגוד לטריס, האי.פי הראשון שלהם היה אדיר (לא פחות) והנה עכשיו מגיע האלבום (האדיר לא פחות) – ואני כבר מוכן לקרוא את הביקורות החגיגיות של השבועות הבאים בכל פינה. תתכוננו גם אתם. 2009 מונחת לפניכם.

Passion Pit :: Make Light
Passion Pit :: Moth's Wings
Passion Pit :: The Reeling
והנה האלבום המלא