כמה עצוב שכבר חלפה לה 2005. בסערה יצאתי לדרך בוקר אחד בינואר, חמוש במעיל ב' צבאי, אייפוד לבן מסוקס, ואוזניות המשמיעות בקצב הרכבת הדוהרת את "לונו" של בלוק פארטי. לא הספקתי לומר בריאן ×’'ונסטאון מאסאקר וכבר ×–×” נגמר. אולי זו הרגיעה הביטחונית, אולי בעלי ההון אשמים גם בזה, ואולי פשוט הזדקנתי – אבל תקנו אותי בבקשה אם טועה אנוכי: 2005 היתה שנה בינונית. נדמה ×›×™ הפוסט רוק מת, המוזיקה האלקטרונית הניסיונית על שלל גווניה נחרדה מן האקספרמנטים האינסופיים של עצמה, והבריטים ממשיכים לקרוא NME. כולם ביחד גילו פתאום את גאנג אוף פור ויוזף קה, ויצאו במחול הפוסט Pאנק (Fאנק), והמתוחכמים נזכרו שפעם היו גרמנים טובים בדיסלדורף שהקליטו תיבות מונוטוניות מינימליסטיות שהיו לדבר הבא.
אפסיק להתלונן ואודה, בכנות רבה יש לומר, כי אצא לי לדרך חדשה בינואר הקרוב כשאייפודי טעון בכמה ניצוצות כישרון מהשנה החולפת. להלן בחירותיי:

Caribou – The Milk of Human Kindness

קאריבו

אצלנו בבית אוהבים גרמנים. ולא, ×–×” כלל לא קשור לעובדה ×›×™ סבתי ברלינאית הגונה. מה לעשות, שבכל הקשור למוזיקה יש משהו במדינה המשונה הזו שגורם למיטב סטודנטיה המוזיקליים לערוך ניסויים שונים ומשונים על כליהם. במקרה של caribou (דן סנאיית', או במילים אחרות: manitoba), מדובר אמנם בבחור קנדי, אך השפעותיו גלויות לכל, ואף משובחות: תנו לו neu, תנו לו can ובלי כל קשר הוסיפו מעט סילבר אפלס, והרי לכם – מתכון מזין לשנה דלוחה. בקצב הסופיסטיקייטד. לא נעים לי לומר, אך ייתכן וזהו אלבום השנה שלי. אבל רק שלי.

Sufjan Stevens – Illinois

סופיאן

×–×” רק התחיל וידעתי. כלל לא הייתי צריך יותר מממשק הנקישות המלודי ×”×–×” על הפסנתר כדי להבין שאני שלו. והוא שלי. מעולם לא ביקרתי באילינוי, אבל גם לחיפה של הקיץ האחרון ×–×” הספיק לי. בטלוויזיה קשקשו על מראות קורעי לב, על מפונים, על חיילים שבוכים – ולי ×”×™×” אותך, סופיאן. מה ×–×” השם ×”×–×” בכלל? מי חשב עליו? כמה זמן עוד אאלץ לנסות להתחקות אחר שורשיך המלודיים יוצאי הדופן. ומי אלו הקוזינות המזמרות הנפלאות כל כך?
אם יש טיעון אחד מדוע על ישראל להצטרף ככוכב ×”-51 לארץ היאנקים – הרי זהו סטיבנס. נסו לדמיין עולם שבו הנסיך הקטן סופיאן מקדיש אלבום שלם לנו, העם בציון.

Art Brut – Formed A Band

פאקינג ברוט

בספר הזכרונות שלי כבר כתבתי כל שידוע לי על קיץ בנתיב עזריאלי-בית מעריב. פסיעה ממושכת זו כללה, ואני מצטט, "זיעה, אגזוזים של קטנועים, אגזוזים של מוניות, אגזוזים של מכוניות פרטיות, אגזוזים של אוטובוסים, אגזוזים של משאיות, זיעה, שמש בדיוק מעל לראש, זיעה ומבטא בריטי כבד". אינני יודע מה היה קורה לתל-אביב אלמלא זעקות "leave the light on for me" של הקוקנים המטונפים האלה. לרגע נדמה היה לי כי הבריט פופ קם לתחייה, מרק אי.סמית' הושאל לשורותיו, והעיר העברית הראשונה עלתה באש. אם הייתי בן 14, אין ספק שכך הייתי רוצה להישמע.

Alog – Miniatures

מייד אין נורבגיה

כבר בכיתה י"א למדתי כי יש אלבומים שמתחילים בעטיפה, עוברים ביצירה עצמה, ומסתיימים בעטיפה האחורית. שני הנורווגים, בלונדינים כנראה, עושים מוזיקה צהובה, בדיוק לדמות צהובה ופסאודו-אשכנזית כמוני. 5 ספרים סיימתי כשברקע מתנגנים המנוני המינימליזם המודרניים של alog. הצ'לו, הקסילופון והחצוצרה החלו פוסעים להם בצוותא תחת מטריה אחת, עד שהגיע השופר הסקנדינבי לפורקן שרק ויקינג מדופלם יודע להשיג. זה נשמע קשה לעיכול, אך לא בנמצא אוונגארד מרגש מזה ב-2005.

Bertrand Burgalat – Portrait Robot

עוד רובוט

מדהים מה שהאזנה אינטנסיבית לקראפטוורק וסרג' גיינסבורג יכולה לעולל לקורסיקאי תמים. לפי מקרה ברטרה בורגלה, מסתבר שהאזנה לסוטים צרפתים וגרמנים מסוג זה עושה נפלאות לאוזניים ישראליות. מאז האלבום הראשון של Colder לא נשמעה רומנטיקה כל כך מכנית, נוגה לפרקים. מפליא מה שמבטא צרפתי, מעט יומרה ובעיקר ניסויי רובוטיקה מסוגלים לעשות לנתוני הסקס אפיל של זמר אחד. אין ספק כי מדובר בפסקול המושלם ליחסים אינטימיים בסלולר.

The National – Alligator

לאומנות

רק בחודש האחרון הבנתי איזו מציאה כמעט ופספסתי. "הייתי בהופעה מעולה שבוע שעבר", סיפר לי אחי לפני שנה בדיוק, כששב מאיזה גיג ניו-יורקי של להקה מקומית ותיקה העונה לשם הסתום "דה נשיונל". אחר כך באו הפצרות חוזרות ונשנות מצדו להקדיש מעט זמן פנוי לאלבומם האחרון "תנין", ואני נותרתי באדישותי. ובכל זאת, חודש לפני סגירת השנה גיליתי את האור בלהקה הזו. אמנם זה מעט בוגר מדי, אך ייסורי האינדי המתבגר הם משובחים כשמדובר בך, להקת לאום שלי. ארקייד פייר לבני 30 פלוס.

Doveman – The Acrobat

קו קו קו

בכל רשימה של אלבומים מוצלחים חייב תמיד להופיע אמן אחד, שמחויב למתן קרדיט לגדול הסינגר/סונגרייטרים הבריטיים, ניק דרייק. את משבצת "אאזין לברנדנבורגים של באך ביום מותי" ברשימה זו תופסת להקת איש יונה הניו-יורקית. לחישות עצלות, עצבות עסיסית, ובעיקר אלבום שחור-לבן. למרות שלאיש לא מתחשק באמת להיות עצוב, נדמה כי לתומס ברטלט ורעיו דווקא די נוח לשקוע בסדקורט שלהם עם סדקור שאפילו low כבר שכחו כי ניתן להקליט. מזל שלא מתחשק לי לבכות הלילה.

Hanne Hukkelberg – Little Things

חנהל'ה ושמלת השבת

"אוי, האנה, איזו פנינה נורווגית את. בזכותך אין עוד טעם באחיות המשונות cocorosie. אפילו הצלחת להשכיח ממני את pram. את וכל החיות המשונות שעוטפות את קולך. פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, שכבתי במיטה לבד, את שרת לי את שירך המשובח ביותר, עצמתי עיניי ונזרקתי ישירות ליער ירוק, מלא בפטריות שובבות ובציפורים חייכניות. למרות שלעתים את מזכירה לי את מייסי גריי, אני חייב לשבח את מפיקך, שאם רק היה חובר ל-broadcast, אולי גם הם היו מצליחים להשתרבב לרשימה זו. בינתיים, את מעניינת אותי יותר מהם. ואני בכלל לא יודע איך את נראית".

The Juan Maclean – Less Than Human

מוי חואן

אצלנו ביציע נהוג היה לשיר ליריבה העירונית "הופה, הופה, הופה, הופה, אין גביע, אין אירופה". לחן יווני, אם שאלתם. כדי להגיע לרמות ריגוש דומות בעת שירה קצבית, לפי חואן מאקלאן, יש לשאוב את כל ההשפעות הקראוטיות שלך, ולנתבן ללייבל הניו-יורקי העליז מכולם (DFA). אם אתם תוהים מהו אותו פוסט-Pאנק-Fאנק שאתו כה רבים אוהבים להשתרלל במילים, הרי לכם הדוגמה המוצלחת ביותר שהשנה החולפת יכולה היתה לספק. אימה קודרת, אורבניות מופתית ואווירת מסיבה גדולה. ועכשיו נותר לחכות לשובם של The Rapture.

Clap Your Hands Say Yeah – Clap Your Hands Say Yeah

כ, כפ, כפי, כפיי, כפיים

אין בעולם עיר שמחה מניו-יורק. עזבו אתכם מבירמינגהאם, סן אנטוניו, רחובות וקואלה לומפור. אם התפוח הגדול היה תלוי ב"עשו כפיים ואמרו יאללה יאללה" העולם כולו היה נאה יותר. המכסים על היבוא היו שבים, השווקים היו מתכנסים בתוך עצמם, תמר גוז'נסקי היתה הממונה על השכר באוצר, ואני בכלל הייתי פרפר. בין לבין הייתי נח על אוזניות האייפוד הזמינות ביותר, שהיו מוכנות להשמיע לי את החבורה הצבעונית והשמחה הזו מוויליאמסבורג שבברוקלין. אם הם היו שכנים שלי, הייתי מספר לכל חבריי הצברים כי מצאתי חבורת נערי אינדי נפלאה, שכנראה העבירה את גיל הטיפש-עשרה בהאזנה ממושכת למצעד העליזים של of montreal. בינתיים, רק בינתיים, אני בתל-אביב וסתם כיף לי לחייך ולמחוא כפיים.

Vashti Bunyan – Lookaftering

המלכה אסתר

הגיעה שעתכם הגדולה לשכוח ממגילת אסתר. המן לא היה רוצה שאתם, יהודים קטנים שלי, תעצמו עין עם ושתי בוניאן. ואף-על-פי-כן, ושתי שלנו מושלמת לעת המרגוע ההזוי הבא שלכם. העובדה שאנימל קולקטיב הקליטו עמה EP וארקייד פייר בחרו בה להשפעתם הגדולה ביותר, רק מוכיחה כי כיף לחלום עם ושתי. לוושתי יש קסילופון הפוך, חליל קליל, וקול לתפארת גיל הזהב, שאליו היא אכן מתקרבת. עם אלבום שני שמגיע 35 שנה אחרי קודמו, מלכת הפולק קמה לתחייה. 4 בבוקר עכשיו, ואני מעדיף לחייך.

Hood – Outside Closer

מי המציא את המילה אהבה? והיא שורפת לבבות

איש לא יוכל לגזול מהגדולה בלהקות הגשם את העובדה שאלבומם האחרון יצא ב-2005. אמנם ×–×” קרה אי-שם בחודש ינואר הרחוק, אך עדיין, 2005. אינני אובייקטיבי, אני מודה. כחובב חורף מושבע, איש גשם, עלם רוחות ונער פוסטר של שלוליות – חבורת ×”×’'×™× ×’'ים מיורק הירוקה עושים לי את ×–×” כמו מירי בוהדנה לקוראי בלייזר. כל מקצביהם הקרועים, הגיטרות המתפזרות, והקול הבריטי ×”×›×” אפרורי. כמה חבל שדני דויטש בכלל מדבר על בצורת…