איבדתי לגמרי את הריכוז בגלל שארית פליטת החורף הזו. כמו זבוב שנואש כבר מנסיונות יציאה אל הטבע דרך חלון סגור, כך אני צמוד אל הזגוגית, צופה בגשם, ברחוב הריק, בעץ החרוב המתנועע באלגנטיות פרועה לצלילי הרוח, וכולי שלווה. מדי פעם אני מביט ימינה, בודק האם יש שינוי בטמפרטורה במד המעלות החיצוניות האלקטרוני שרעותה קנתה לי פעם ליום ההולדת, ושוב אני מדביק את פניי לשמשה. עכשיו ברד, קודם ×”×™×” רגוע יותר. אני מוכן להישבע שהייתי מסוגל לחיות כך לנצח, בלי שמש, בלי שיזוף, בלי אפרסקים, בלי שזיפים, בלי חוף ים חולי ובלי סנדלים. תנו לי קור – ואני מתעורר כפנתר.
הבוקר צירפתי לכל החגיגה הצוננת שלי גם את The Isles מניו-יורק, שנשמע כאילו מבחינתם לא היה מוריסי אחר זולת זה מהאלבום הראשון (של הסמיתס). הם גורמים לי להתגעגע לימים הקדושים ההם, שבהם הורדתי באיטיות גדולה את כל 100 הסינגלים של שרה רקורדס, והבנתי כמה אלמונית יכולה המוזיקה להיות. גם היום עודני חולם להעלות את כל 100 הסינגלים ההם, על טהרת ה-Twee Pop, אל האתר הזה. בינתיים, אסתפק בתחליפים מודרניים יותר.

The Isles :: Justine
The Isles :: After We're Happy

==============================

ועוד משהו. תראו כמה יפה הפרסומת החדשה של מונוקרייב. כאן