כשמוריסי רועם, המוזות שותקות. כואב לי הלב לומר זאת, או שבעצם כלל וכלל לא, אבל גדול סולני בריטניה בכל הזמנים מלחיץ אותי. לראשונה בהיסטוריה (ולא, זה באמת לא דומה לימי Your Arsenal) הוא צועק. מה זה צועק? באלבומו החדש Years of Refusal הוא פשוט נחנק מחוסר אוויר. והנורא מכל הוא שכל זה קורה כשברקע הדיסטורשנטים לוחצים אותו יותר ויותר לפינה. בחייאת, מה קורה פה, שמישהו יעצור את הפיאסקו אדיר המימדים הזה. זהו אינו מוריסי שלי, הוא אולי שלכם, אבל לא שלי. אפילו את שיר הסיום באלבום הזה (I'm OK By Myself) הוא אינו מצליח לגמור באלגנטיות. אני איתו גמרתי.

אלא שדבר אחד טוב בכל זאת יצא מהאלבום המחריד ×”×–×”: הוא גרם לי להתגעגע לכמה מהשירים היפים יותר שידעתי בנעוריי, שעליהם חתומים Shed Seven. את אלבומם השני, Maximum High, קניתי בחופש הגדול של כיתה ×–' בטאוור רקורדס בחוצות המפרץ ×–"ל בידיים רועדות. זכורה לי טיסה קרוס אטלנטית ארוכה במיוחד שבוע אחר כך, שבה האזנתי לו תשע פעמים ברצף, וקיוויתי שמישהו סביבי ישים לב, ישאל למה אני מאזין, ולו רק כדי שאוכל לחלוק את אהבתי לאותה בריטניה נהדרת. אך איש לא שם לב. כמו רבים וטובים, ואולי אף כמוני, Shed Seven אלה לא היו קיימים בשנת 1995 אילולא מוריסי, או שפשוט הם היו נשמעים אחרת. בחיים לא הייתי מרשה לעצמי לנדוד אליהם כאן בכתיבתי, אלמלא אותו סטיבן פטריק ממנצ'סטר (לוס אנג'לס או מקסיקו סיטי, בעצם) ×”×™×” מקליט אלבום חדש ומחורבן כל כך. ואולי רק על כך – הודו לו.

מה זה הדבר הזה?
Morrissey :: Something Is Squeezing My Skull
Morrissey :: I'm Throwing My Arms Around Paris

ועכשיו קצת נוסטלגיה, כאמור:
Shed Seven :: On Standby
Shed Seven :: Bully Boy