כשמוריסי רועם, המוזות שותקות. כואב לי הלב לומר זאת, או שבעצם כלל וכלל לא, אבל גדול סולני בריטניה בכל הזמנים מלחיץ אותי. לראשונה בהיסטוריה (ולא, זה באמת לא דומה לימי Your Arsenal) הוא צועק. מה זה צועק? באלבומו החדש Years of Refusal הוא פשוט נחנק מחוסר אוויר. והנורא מכל הוא שכל זה קורה כשברקע הדיסטורשנטים לוחצים אותו יותר ויותר לפינה. בחייאת, מה קורה פה, שמישהו יעצור את הפיאסקו אדיר המימדים הזה. זהו אינו מוריסי שלי, הוא אולי שלכם, אבל לא שלי. אפילו את שיר הסיום באלבום הזה (I'm OK By Myself) הוא אינו מצליח לגמור באלגנטיות. אני איתו גמרתי.
אלא שדבר אחד טוב בכל זאת יצא מהאלבום המחריד הזה: הוא גרם לי להתגעגע לכמה מהשירים היפים יותר שידעתי בנעוריי, שעליהם חתומים Shed Seven. את אלבומם השני, Maximum High, קניתי בחופש הגדול של כיתה ז' בטאוור רקורדס בחוצות המפרץ ז"ל בידיים רועדות. זכורה לי טיסה קרוס אטלנטית ארוכה במיוחד שבוע אחר כך, שבה האזנתי לו תשע פעמים ברצף, וקיוויתי שמישהו סביבי ישים לב, ישאל למה אני מאזין, ולו רק כדי שאוכל לחלוק את אהבתי לאותה בריטניה נהדרת. אך איש לא שם לב. כמו רבים וטובים, ואולי אף כמוני, Shed Seven אלה לא היו קיימים בשנת 1995 אילולא מוריסי, או שפשוט הם היו נשמעים אחרת. בחיים לא הייתי מרשה לעצמי לנדוד אליהם כאן בכתיבתי, אלמלא אותו סטיבן פטריק ממנצ'סטר (לוס אנג'לס או מקסיקו סיטי, בעצם) היה מקליט אלבום חדש ומחורבן כל כך. ואולי רק על כך – הודו לו.
מה זה הדבר הזה?
Morrissey :: Something Is Squeezing My Skull
Morrissey :: I'm Throwing My Arms Around Paris
ועכשיו קצת נוסטלגיה, כאמור:
Shed Seven :: On Standby
Shed Seven :: Bully Boy
נכתב תחת הנושא מוזיקה של אבא, מוסיקה, משהו טוב למסיבה, שירים של אנגלים :: 16 תגובות
כנראה שהאייפוד בילגן לי את הסדר של השירים באלבום של מוריסי כששמעתי אותו אתמול בדרך לתל אבִּיבּ כי השיר I'm Ok By Myself היה השיר השלישי, בדיוק בירידה מפרויד לכביש החוף, וחשבתי שהוא דווקא נחמד. אחר כך איבדתי את הריכוז ורק חיכיתי שייגמר.
אבל עם שד סבן צבטת לי עכשיו בלב. התיאור הזה של הטיסה עם האוזניות והציפייה שמישהו ישאל אותך מה אתה שומע כדי שתוכל לספר לו, והתקווה שזה יקרה דווקא עם מישהו שיכיר ויתלהב, כל כך אופייני להלך הרוח הבריטפופי אי שם בימי חטיבת הביניים. אני מניחה שלך היה את אח שלך, ולי היה את שחר שפירא שאמר ששד סבן היא הלהקה הגדולה בכל הזמנים, ולא הסמית'ס.
ולקישור אקטואלי, שמת לב לטרגדיה? ראיתי את זה בביביסי. הקימו פאנל באיזה ערוץ. זה כאילו שמעולם לא נולדנו.
השירה שלו בדיסק הזה דומה הרבה יותר לאיך שהוא נשמע בהופעות, ואני מניח שזו הייתה הכוונה שלו (או של ג'רי פין, המפיק) – לתת לדיסק אווירה יותר חיה ופחות סטרילית. בדיסקים הקודמים עידנו את הקול שלו ונתנו לו לרחף גבוה מעל שאר הכלים במיקס. הפעם זה אכן נשמע כאילו שהוא צריך להילחם בכלים אחרים. לדעתי זה דווקא נשמע לא רע בכלל. אני חושב שזה דיסק הרבה יותר טוב מ-Ringleader of the Tormentors (למרות שיכול להיות שהסיבה לכך היא לאו דווקא ההפקה, אלא מיעוט השירים שנכתבו ע"י ג'סי טוביאס המשעמם וחסר ההשראה, שהיה יותר מדי נוכח בדיסק הקודם)
Something is Squeezing My Skull גרוע שזה היה פשוט עצוב להקשיב לזה.
הדבר היחיד הטוב שהיה בשיר הזה הוא שהוא קצר (גם יש לי חיבה לשירי 2 דק',וגם ככה זה נגמר מהר יותר)
I'm Throwing My Arms Around Paris גם היה לא משהו,אבל יותר נסבל מהקודם.
On Standby חביב,לא התלהבתי.
Bully Boy כנ"ל.
אבל בגלל שאני חייבת מילה טובה,השיר החדש של ג'ק פנייטה מצוין!
כל כך כל כך עצוב לעזאזל.
הנוראים מכל הם הליריקס.
כמה אאוט אוף קרקטר.
זה נורא כשמוריסי לא יכול להציל אותך יותר מתסכול.
הוא נשמע כמו קריקטורה דהויה של עצמו (למרות שכבר שיערתי שהוא נמצא בשיאה של דעיכה יצירתית כבר לפי האזנה לשירים בהופעות ובבוטלגים).
:(
כלומר, בהופעה ולא בהופעות.
ראיתי אותו רק כשהופיע בתל אביב בקיץ.
אני זוכר את היום שבו ישבנו באיזי (כך קראו לזה?) ורעות סירבה לשמוע את הסינגלים מYou Are the Quarry עד שלא תקנה את האלבום.
רגע, או שזה בכלל היה אביעד עם Antics?
בכל מקרה, אני מתפלא שזה הגיע לסף אצלכם רק עכשיו. כלומר, מוריסי עם התינוק המוזר, זה לא משהו שיכול היה לצאת טוב בנסיבות אחרות, זה פשוט משונה כמו שהוא היה לאורך הקאמבק. בחיי, שימו את הפרצוף של רובי וויליאמס במקומו על העטיפה ולא אכעס. מוריסי ואני ביחסים לא טובים כבר כברת דרך מסוימת. אז איכשהו, הזעקות של מוריסי, הנבלעות בתוך חומת הרעש, עוברות אצלי כניואנס. ממש לא כמו הבלבול שחשתי אתמול כששודר הפרק הראשון של Ashes to Ashes. כי זה היה מוזר בצורה יוצאת דופן. מוריסי כבר לא, הוא לא עובר את הפילטר שלי יותר.
צריף שבע דווקא כן. וגם הרבה ממה שמלכתחילה אהבתי בערס עם התינוק נמצא שם, וזה מחלחל דרך הפילטר ישר אל כלי הדם בגרון.
שד סבן תמיד גורמים לי לחייך.
לפעמים יש דברים שנשמעים נחמד כשבבילון מנסה לתרגם אותם לאנגלית.
Remembered me flight is on bended knee Atlntit long in particular week later, in which my listening him nine times in the continuum, and I hoped that someone around me will put a heart, will ask why I am a listener, and if only in order that I will be able to divide loved to her Britain is fabulous.
שומעת פעם ראשונה, וזה דווקא לא כזה נורא. מה יש לכם? מוריסי, זה מוריסי, כמה רע זה יכול להיות?
Ashes to ASshes זה חורבן Life On Mars. בשביל מה היה צריך להתעלל ביצירת מופת כזו טובה? למרות שהסוף שלך הפרק האחרון מעולה. איכס סדרות המשכות.
ומה בעצם הקטע עם סדרות שהשם שלהן מבוסס על שירים של בואי?
זה גורם לי אי נוחות מסוימת.
מאריה, מדובר בסדרות איכות בריטיות על שוטרים שמקבלים מכה בראש ומוצאים את עצמם בשנת 73 או 81 (בהתאם לשיר) בעוד בואי מתנגן ברקע. במקרה של 81, השוטרת גם רואה את בואי בתלבושת המוקיון רודף אחריה בחלומות.
מומלץ, נראה לי שתאהבי.
על הראשונה קראתי ביקורות לפני כמה שנים, אבל נראה לי שהיא שודרה בכבלים.
אלה שוטרים שונים, כן?
לא הייתי רוצה שבואי ירדוף אחריי בחלומות, זה נשמע די מלחיץ.
אחחח,טאואר רקורדס בחוצות המפרץ,היו ימים…
מאז שהם עבר ו לגרנד קניון,לא טרחתי לנסות להגיע אליהם.
יותר פשוט להגיע כבר לאוזן השלישית ועוד כמה חנויות.
הראשונה לא כזו ישנה, אבל כן עברו כמה שנים. היו לה רק שתי עונות והיא הייתה גאונית.
השנייה התחילה שנה שעברה ועוד מעט מתחילה העונה השנייה שלה.
הדמויות של השוטרים שונות, בסדרה הראשון זה שוטר ובשנייה זו שוטרת, אבל שאר הדמויות הן פחות או יותר אותן הדמויות.
וואו, באמת טאואר רקורדס בחוצות…איפה זה עכשיו?… אה בטורנט..
עכשיו אני שומעת את הדיסק , באמת רעשני לי מידי, התחברתי לשיר It's not yr Birthday anymore בגלל המילים שכל כך מתאימות לסיטאוציה מאוד עכשווית ורגישה בחיי כרגע..
נראה איך אני אתחבר לשאר..
ומה הקטע עם התינוק לדעתכם?
חיבור לילד מוריסי?
טוב, הסתכלתי עכשיו בפעם הראשונה על התמונה הזו בגדול, ונחרדתי. זה לא רק התינוק, מה זה השרשראות האלה? ולמה לתינוק יש מדבקה של פרפר על הראש? ומה זה הדבר הזה שיש למוריסי על היד? זו תמונה ממש הזויה. חבל שלמוריסי כבר אין סטייל.
(נזכרתי איך שמעתי את Changegiver בתיכון, ועכשיו אני מרגיש זקן)
