אני מת עליך, ג'ק! מת!

זהו, נשבר לי, אני לא יכול עם כל המלחמה הזו, עם הקטטות בקמפוס ועם כל הפרצופים הרציניים של כולנו. לראשונה בעשרת הימים האחרונים הירשתי לעצמי הבוקר לכבות את הרדיו, או שמא את המנגנון הישראלי הטיפוסי שלי, ולשוב אל העולם היחיד שבכל זאת מספק לי קצת נחת – האינדי. זה נשמע רציני מאוד, כבד, מייאש וכל מיני שטויי'ס כאלה, אבל אינני יכול יותר. מעתה אתבונן על רוני דניאל מושיב את קושמרו בכוח לידו כשברקע הסירנה רק בעודי רוקם חלומות עם צלילים חדשים ברקע. הלחימה הזו אינה צריכה אותי, ובינתיים שוב אני איני צריך אותה. ובכלל, בכל מקרה הגיעה השעה להתחיל להתבונן על שנת העשור האחרונה הזו.
בטוח עוד יתרחשו בה כמה דברים יפים.
והנה, רצה הגורל שבריטניה הקטנה שלי מתחילה להרים את ראשה שוב לאחר חופשת החג הארוכה. עכשיו הבריטים לא רק יכולים להגיב בהרחבה לפעולה הישראלית בגארדיאן, אלא יש להם די זמן להתייחד עם הסינגל החדש של האיש ונעלי הכדורסל הגבוהות – ג'ק פנייטה [הוא כבר היה פה: פעם אחת, ופעם שנייה].
בין כל ההמתנה אדירת המימדים שלנו לאלבום הבא של The Maccabees, שאמור לצאת מתישהו לקראת הקיץ, כמעט שכחנו את חברם הטוב והיקר הזה. ב-2007 הוא היה האיש של הרגע, הרים את הגיטרה שלו גבוה גבוה עד לצוואר, ובעיקר הניע את רגליו בקצב מסחרר. באופן די משונה, לא ממש התגעגעתי אליו ב-2008, אבל עכשיו כשאני שומע את הצליל החדיש והמשוכלל שלו – אני שוב איתו. ומה תגידו אם אומר לכם שהוא נשמע פתאום מעט ומפייר ויקינד, מעט בוסה נובה – ועדיין הרבה פנייטה? כיף לי שוב. לרגע. רק לרגע.

Jack Penate :: Tonight's Today