בין השיחים. שבדים

אני לא באמת כותב על מוזיקה גשומה בשיא החום, אני רק הוזה.
כמעט שוויתרתי לעצמי על כתיבת השורות הבאות, אך חשתי סוג של חובה מוסרית לעשות מעשה למרות הכל. שלושה שבועות מחיי הקדשתי באחרונה לפועלם של וילי ברנדט ז"ל ואגון באהר, ידידו הטוב, ונדמה לי כי לא הייתי מצליח לעשות זאת ללא יקיריי השבדים Tape. פעם, מזמן מזמן, עוד בימים בהם עץ הלימון בבית הוריי בחיפה האיר את לילותיי בתנודותיו הזרות, הייתי נוהג לעמעם כמה פנסים בחדר לטובת האלבום הראשון שלהם (אופרה קראו לו, נראה לי. איש ודאי לא יטרח לתקן אותי גם ככה). הם היו הדבר הנכון ביותר לקרוא איתו, לחלום עמו בהקיץ על יבשת אחרת, ובסוף להירדם בלי מסקנות. בסוף עזבתי את חיפה, אחר כך גם את תל-אביב, והגעתי לכאן כדי להגשים את הפנטזיה הרומנטית המעודנת שלי: להעביר לילות בלי שינה על מזבח של ספרים עם צלילים אבסטרקטיים משטוקהולם.
האלבום החדש של טייפ, Luminarium, הוא עוד פנינה בים הזבל שאני טורח לשמור על כונני. בכל רגע שבו חשבתי שאני עומד לשקוע בתרדמת ענוגה על המקלדת בעת האחרונה – הוא היה שם בשבילי, לצד הקומקום המקטר והקפה שאחריו. פעם קראו לזה פוסט-רוק, אחרי זה סתם התקשו לתחום את זה תחת ז'אנר מסוים, ואילו אני אקרא לזה שבדיה האחרת. זו שנשמעת בדיוק כמו שסקנדינביה הסטריאוטיפית אמורה להישמע מהמדבר בפלשתינה.

Tape :: Moth Wings
Tape :: Parade