לפעמים נדמה לי שהדבר שהכי חסר בבית ×”×–×” הוא פסנתר. אינני פסנתרן דגול ואף לא בינוני, אבל אני יודע שבימים כמו אלו שנפלו עליי לאחרונה, כלי ×”× ×’×™× ×” ×”×–×” יכול ×”×™×” להפוך לידידי הטוב ביותר. סתם כך הייתי לוחץ על סול גבוה, מצמיד לו סול נמוך, ומתופף איזה סטיב רייך קטן על הקלידים בשביל השכנים. הייתי מנסה לנגן שוב קצת גולדמונד, ואחרי ×–×” עמל על וריאציות לפסנתר מאת Efterklang, ובערב קודר במיוחד אפילו הייתי מנסה לחבר משהו משל עצמי. כך סתם, רק כדי להרגיע את מצפוני, שהתנדף לרסיסים קודם ביחד עם שאריות העמבה שאכלתי ישירות מהצנצנת. בינתיים, אין לי פסנתר, וכנראה שגם מחרתיים לא ×™×”×™×” לי אחד – אז אני מחפש חלופות.
כבר שבוע שאני מתרגש עם עצמי מהאלבום של הברנש האמריקני הצעיר Peter Broderick, שעבר לא מזמן לדנמרק כדי לחבור לאפטרקלנג המדוברים בסיבוב ההופעות שלהם. מספרים עליו שהוא רק בן 21, אבל כמו דילן בשעתו, מייצר קולות של גבר בן 121. רק שהקולות הם קולותיו של הפסנתר, חברי בפוטנציה.
כמו ערפל חד-גוני וכבד, צליליו מכסים את שלל מחשבותיי וחלומותיי התפלים, ומעוררים בי תשוקות אפלות לזרוק לפח את כל האינדי שבעולם רק בשביל הצינה הזו. האלבום, Float הוא נקרא באורח סימבולי למהדרין, הוא אחד הטובים ששמעתי השנה, וכבר נמאס לי לנסות ולהיזכר באחרים. רגע לפני שאני נוסק למרומים, שיהיה לכם חג שמח.

Peter Broderick :: Snowflake
Peter Broderick :: Another Glacier