חגיגה

Foals :: Olympic Airways

כשהייתי בגרמניה בקיץ האחרון הקפדתי להצטייד בכל שבוע במיני מגזינים בריטיים או גרמניים שעטפו בצלופן זרחני את העולם המוזיקלי שלי. גזרתי פוסטרים והדבקתי בחדרי שבקומה השנייה, החבאתי תמונות עירום של בת' דיטו מהגוסיפ במגירה הסודית לצד מיטתי, ונדדתי בין מסיבה למסיבה, גומע פרייבורגר ביר ורוקד שוב ושוב עם The Automatic. בין לבין התפנתי גם להטריד את עצמי במחשבות מייאשות. איך ייתכן, תהיתי למשל, שאת ההנאה הצרופה מפלנטה הרמונית שלמה שפורחת בקרב אלפי סטודנטים בערים אירופיות קטנות ולא באמת חשובות – איש אינו מצליח להפגין גם בארצי הזערורית והחמה? בכיתי בלילות.

Foals :: Cassius

ובכי זה, דמעותיו נוטפות מתקרת הספרייה האוניברסיטאית שבה אני יושב ברגע זה, מוקף בהמון אדם עוטה פליז כהה, שכלל אינו מעוניין להבין צבע מהו. מתחשק לי לנתק את האוזניות מהמחשב, ולהגביר רק בעבורם לעוצמה מקסימלית ומרסקת רמקולים את הגיטרות של הבריטים ששוטפים את דקותיי בטריליוני גוונים נהדרים. לוּ רק גם הם היו יכולים לספוג את התחושה המנצנצת הזו ולחייך אל מחברות האוקטבו המשובצות שלהם.

Foals :: Baloons

ופספוסם גדול מנשוא. השבוע, לדוגמה, זכיתי סוף סוף באלבום הראשון של Foals האנגלים, ובטני רוקדת עם סטיק לייט בלב. בצוותא עם הילד הראשון של Vampire Weekend, שאותו כבר היללו בכמה מקומות חשובים מבמה זו, המחזות של חיי מתחילים להיראות יותר ויותר כמו מרבד פרחים בצבעי אמריקן אפירל. אולי לא צריך הרבה יותר ממינימליזם ורצון טוב, כדי להישמע כמו הדור החדש של הדור החדש. כך בדיוק נשמע קולו של איצטדיון כדורגל ירושלמי, ששקע לרגע באפלה והואר מיד בעשרות לייזרים קטנים מהדור השלישי.

Foals :: Electric Bloom