כאן אתחיל

"הוא עמד, אבריו קשוחים, מצמץ. ראה את יושבי הבימה, את הפיאות, את פניהן המאופרות של הנשים. ראה את החיילים שחסמו את הכיכר. כן, מאמצים רבים השקיעו. ליד העמוד בלבד נצבו חמש פלוגות, לפחות. כן, כן, אסטרטגיה גדולה נדרשת לסילוקו מהעולם. הוא ראה את רבבות האנשים, ראה פנים, נשים סקרניות שפיותיהן מוכנים לצריחה, גברים המוכנים למצמץ בסיפוק בשפתיהם ולרטון,ראה ילדים תפוחי לחיים, גדולי עיניים, שנועדו להיות מרושעים ונבובים כפרצופי הוריהם. ראה את נשימת ההמון מתאדה לבנה, בצינה, ראה את העיניים החמדניות, את הצווארים המשורבבים כלפי מעלה, ואילו בעבר הורכנו לפניו בהכנעה גמורה. ראה את הכלוב, המכונה הגדולה והבזויה שנועדה להמתתו. ובעודו מסתכל במראות אלה שמע משהו מקשקש באוזניו. הכומר הופמן לא ויתר והמתין לו למרגלות עמוד התלייה, כדי לשוב ולהשפיע עליו דיבורים על שמים וארץ, על מחילת אלוהים והבריות, על התבוננות ואמונה. הוא הסתכל סביבו והקשיב, אחר כך סקר את הכומר מכף רגל ועד ראש, פנה לו עורף, ירק. בהמון נקרעו עיניים לרווחה, ונהימה כבושה של זעם גאתה ונדמה מהר.

"התליינים תפסו אותו בכוח רב, כלאו בכלוב, נתנו את עניבת החנק על צווארו. עמד. שמע רוח חרישית, שמע את נשימת ההמון, את נקישת פרסות הסוסים, את קללות הכומר. האם אלה הצלילים האחרונים שהוא שומע עלי אדמות? נפשו צמאה לקול אחר, לבו פתוח ואוזניו כרויות, קול אחר רצונו לשמוע. אבל שמע את הקולות האלה בלבד ואת נשימתו ואת רחש דמו. ×”× ×” נטלטל הכלוב והתחיל לעלות. בין הרעשים המחרידים הגיעו לאוזניו הקולות הגרוניים של אחיו, יעקב יהושע פאלק, רבה של פירט, ויצחק לנדויאר. עוטי טליתות עומדים, מניין יהודים, אינם שמים לב להמון, אומרים תפילה ומתנדנדים, צועקים ומתחננים. בצינה ×”×¢×–×” מגיעים קולותיהם אל האיש בכלוב. בנו של המרשל הידרדסורף פותח פיו ומשיב להם בצעקה: 'שמע ישראל…'
הכלוב עולה, העניבה מתהדקת. למטה מקלל הכומר העירוני את ההולך למות: 'תירש גיהנום, נבל עקשן ויהודי!', אבל קול היהודים המתפללים מחריש את דבריו. מהכלוב נשמעת תשובה, עד שהעניבה חונקת אותה".

וכאן אסיים