פתאום עכשיו אני שב ונזכר בנסיעה ארוכה לאילת עם דן הצלם, בימים שבהם עוד הייתי כותב מיני כתבות על הצבא. הוא סיפר לי סוג של סיפור על ילדותו, והקפיד לקצר את דבריו במינוח מדוקדק אך חם של "הקיצר". זה הלך כך פחות או יותר: "היכרתי את אינה, והיא היתה די יפה. הקיצר, די נדלקתי עליה". אהבתי את סוג השיח הזה. במיוחד כשתוך כדי הייתי בוהה בכיסא הקפיצי או האווירו-דינמי של נהג אגד בקו תל-אביב-הים האדום, בין מצפה רמון לשיזפון. עברו כבר שלוש שנים, הזדקנתי שוב, ועדיין אני מתרגש מהמחשבה על אותם ימים.

צעדת העכברים. יש לו זקן, כמובן

הערב, כמיטב רגעיי התל-אביביים חגגתי עם טימי יום הולדת. הוא הרי בן 25, או לפחות היה ביום שישי. עכשיו הוא כבר קצת יותר בוגר מכך. את הדקות האחרונות של שיחותנו, המרתקות כתמיד, העברתי במחשבה על הקיץ שלי בפרייבורג. ממש היום בעוד שלושה חודשים אני יוצא למסע ארוך באירופה, שראשיתו בחודש של לימודי גרמנית באמצע היער השחור. אמש, רגע לפני שנכנעתי לזעקותיי הפנימיים ליפול למיטה – בהיתי קיר הצהבהב של דירתנו, האזנתי לחדש של Mice Parade, וניסיתי להבין מה עומד לעבור עליי בחודשים הקרובים.
מחשבותיי התרסקו בכיור כמה רגעים אחר כך, כאשר האזנתי בפעם החמישית ברציפות לקטע השני באלבום הזה. זהו כנראה עידן הפוסט-רוק שמחייה את עצמו, אחרת לא אמצא הסבר הולם אחר לעובדה שאני נסער כל-כך מהדואט הזה עם לטיטיה סדייר מסטריאולאב. אמרו שמחר יירד גשם. אני מחזיק את אצבעותיי חזק חזק מתחת לשולחן המחשב הירוק שדנושה הורישה לי. אני מתגעגע למשהו.

Mice parade :: tales of las negras