אני לא ממש אומן רכיבה על אופניים. אני יודע להזיז את עצמי קדימה, די מהר אפילו, אבל קשה לי לעשות את זה בקו ישר, במיוחד כאשר קר לי באצבעות ובריזה נורדית חודרת לי לרגלים מהרווח שבין הגרביים למכנסיים. עוד יותר קשה לי לעשות את כל זה כשאני שיכור, וזה הופך עוד הרבה יותר מסובך כשמדי פעם סקנדינבים גדולים וחזקים מאוד עוקפים אותי משמאל במהירות-על על נתיב שרוחבו משהו כמו 80 ס"מ.
הקטע הוא שבשבוע שעבר כל זה כלל לא היה מאיים, מפחיד או מעלה חששות לבריאות כלשהי – שלי או של הסקנדינבים הגדולים. פשוט בשבוע שעבר במחצית מהפעמים שבהן רכבתי על האופניים השכורים השחורים והיפים שלי בקופנהגן, חברי המוצלח בלישה התגלגל לפניי – גם אם הוא ברח לעתים – וכמעט כל העת שרקתי-שרתי-ניגנתי-לעצמי-בראש את המנגינות של הילד הרע האמיתי שתקף אותנו בחודשים האחרונים – Mac DeMarco.

מק הזה הוא הפרי הטרי ביותר של תאגיד המוזיקה הקטן והכמעט מושלם מברוקלין, Captured Tracks, זה שעל אמניו כתבתי כבר כל כך הרבה שורות פה בשנים האחרונות. אלא שבניגוד לכל השורות הקודמות שכבר ריססתי לכל עבר על הלייבל הזה, הפעם הסיפור הוא קצת שונה. הסיבה היא שמק דמרקו הוא כל השוני.

כסוג של ילד מגודל הוא בכל זאת מצליח באלבום הבכורה שלו, שיוצא ממש השבוע ונקרא איכשהו דווקא 2, להפיק טינופת טהורה של מלודיות קלות ופזמונים לא מכוונים. הכל אצלו מזייף, שום דבר לא אמור להיות מופק כמו שצריך, ובכל זאת – התוצר הסופי הוא פופ הגיטרות הצפון-אמריקאי הכי מנוסח של הזמן הזה. בצורות כאלה ואחרות בכלל, דמרקו הוא אולי אלכס טרנר של הגולשים הקנדים שמעולם לא קפצו לים. היופי האמיתי שלו הוא שגם כשהוא אינו מנסה להתייפייף ולהיראות כמו רומנטיקן מצוי – חצי מהשירים שלו עשויים להיות שירי האהבה הקיטשיים היפים של השנה. ואת כל זה הוא בטח עושה עם חור אחד לפחות בגרביים.

Mac DeMarco :: Freaking Out the Neighborhood

Mac DeMarco :: My Kind of Woman

Mac DeMarco :: Ode to Viceroy

Mac DeMarco :: Annie

האלבום המלא והמעולה