את החודש האחרון כיסיתי בימי השבוע החולף בשמיכה צרה של צמר. חזרתי מעשרה ימי פריז שלי עטוף במחשבות ישנות על שירי פלונים, שלכת, פיסות גשם שבירות, כמיהות לרוגע, חיוכים כמוסים ואלף מאתיים געגועים לבני אדם מסוימים שנגעו בי עשרות אלפי פעמים ביודעין או שלא. את חדי הקרן של אולמות החושך במוזיאון אהוב עליי הימרתי בערמות של מילים חסרות משמעות אמיתית, שאותן אין לי דרך לתרגם לאף אחת מן השפות המדוברות בחדר עמוס הזכרונות שלי – ושתקתי. שתקתי זמן רב מדי. גם בחלומותיי האחרונים.

ובשבוע האחרון שבתי לחלום. בדיוק היום לפני שבעה ימים התעוררתי בבוקר מחלום שנוי במחלוקת, שבו ביקשתי לנוע בזמן בתוך חדר אמבטיה צרפתי, ולו רק כדי לראות את עצמי זקן. אך שם, בחלום כלומר, לא חיכה לי עצמי זקן. הצעיר שעמד מול המראה המוארת בתאורה צהובה מחשיכה ומחשידה, הוחלף בריק גדול. לא הייתי זקן מעולם. לא אזדקן עוד לעולם. אבל זה היה רק חלום.

והנה ביום האחרון, היום ×”×–×”, נולד לו הסינגל החדש של אחת הלהקות האהובות עליי, Motorama. צוות הרוסים ×”×–×” הפתיע כהרגלו וסתם כך שחרר לרשת שני שירים חדשים עטופים בעטיפה נוסטלגית טיפוסית, שייתכן ומציגה את רחובות מונמרטר הפריזאים בעידן אחר. הם עצמם, חמשת החברים מרוסטוב און דון, שרים על דמות כלשהי שאותה אינם מצליחים לראות בחלום, ולפתע כל ×–×” – כל הזמן ×”×–×” – הופך להרמוניה פשוטה, מייאשת, אהובה כל כך. אני שמח שחזרתי.

Motorama :: Empty Bed
Motorama :: Far Away From the City