אם יש שירים שאני אוהב יותר מאשר שירי כוח, אלו הם השירים שיודעים לעצור אותי במקום. אלו הם תמיד השירים האלה שנחים אחרי הקטעים נטולי המילים באלבום, או אלה הממוקמים אחרי תרדמת מסוימת המהווה תעתוע. תעתוע שכל מטרתו להשכיח את קיומה של השאיפה. כל שאיפה.

ברוב המקרים אני מזהה את שירי הדום מיד כאשר הם מתחילים, וכאשר הם מסתיימים – אני נאלץ להשמיעם לעצמי שוב. היופי שבהם הוא שבעקבותיהם משתנה תמיד הפרספקטיבה, על הערב או על היום כולו, אך לפעמים גם על האמן שאחראי להם. הופכי המגמות הללו הם הצמיגים הבוערים של ספריות המוזיקה באשר הן. אינני מדבר כאן על מקרים של להיטים באלבום שכולו שממה. אני מדבר על אלבומים אשר נולדים מתוך הרצועה השמינית בהם. שגם היא כולה נוצרה בעצירה. להלן דוגמה.

בשבועיים האחרונים אני מסתובב הלוך וחזור סביב Forever, אלבום הבכורה של Sleep ∞ Over, היא סטפני פרנצ'יוטי שחברה גם ב-Boy Friend – שעליהן כתבתי פה בתחילת השנה. הצלילים שלה ענפים ומרוחים, נמתחים כמו תעלות מים בלב אירופה, וכזה הוא גם אלבומה. הוא מתפתל באיטיות רכה אל עבר השיא שאינו מגיע, לרגע, ואז מגיע – בעצירה: Stickers, השיר השמיני שבו, היה יכול להיות בקלות שיר השנה שלי אם הייתי מתגורר במקום שבו אין זריחות לעולם. בינתיים, אני כאן, ועל כן אעצור. אני עוצר בכל פעם. ומשמיע לעצמי אותו שוב.

Sleep ∞ Over :: Stickers
Sleep ∞ Over :: Romantic Streams
Sleep ∞ Over :: Casual Diamond
האלבום המלא והיפהפה