כל הבקרים שלי נראים פחות או יותר אותו הדבר. אני צועד ברגל, מזיע בדרכי לתחנה, שם אני עולה על אוטובוס, שבו אני מתיישב בנקודה ממוזגת – וגם מחליף מיד את המוזיקה החדשה בכל מיני קטעים של שוברט או מאהלר, רק כדי שאוכל לקרוא ולדמיין שאני באירופה. נו, סוג של סרט. אלא שבשלב מסוים אני מגיע לאזור שבו אני עובד, ואז עליי להעיר את עצמי מכל ההזיה האוטובוסית שאני בורא במו ידיי כמעט, ולחזור לצוף רגע לפני שאני אמור לצלול לתוך המחשב גדוש הטקסטים והתמונות.

לאור זאת, אחד השלבים החשובים ביותר בכל יום בחיי הנוכחיים הוא שלב הצעידה מהאוטובוס אל בניין העבודה. זה השלב שבו אני אמור להאזין לשיר או שיר וחצי – שאמורים להכתיב לי יום שלם. אחרי כ-40 דקות קריאה על נאצים, נאצים בהחלמה, נאצים בהכחשה, נאצים בפוטנציה או אבותיהם של נאצים – אני חייב לרקוד בלב לחמש דקות. איכשהו קרה שכבר יותר מחודשיים שאת מחצית ממחולות הלב האלה אני עושה בעזרת הדבר הזה:

קיץ 2009, אשר היה מקולל בחלקו, היה הפעם האחרונה שבה חיברתי מילים לשורות על Joakim, ג'ואקים בועזיז, המפיק והיוצר שמצייר מקצבים ואווירות צוננות, כמסורת בני צרפת. האלקטרו הקל שלו, הנושק למחוזות ה-Coldwave כאשר מתחשק, היה ללהיט בכל הבתים שבהם התגוררתי עד כה – לבד או במשותף. האלבום החדש שלו נקרא Nothing Gold וכמו בשני הקודמים, גם הפעם מתקשה ג'ואקים להתנתק מכל מה שעושה אותו לבן אדם: סקס אפיל אפלולי. סוג של אלקטרו אוסטרלי עם שחפת. מחלה אהובה, אני מודה.

Joakim :: Forever Young – Extended
Joakim :: Find a Way
Joakim :: Perfect Kiss
Joakim :: Paranoid