ישנן שעות קטנות של ערב, שבהן מותר גם לי לשחק בזיכרונות מודחקים. אני מקרין בהן הס ירושלמי נשכח, כזה שבו מוזיקה עוד היתה מתנגנת אל תוך קו הגבול העבה שבין מדבר לבין ארץ מוריקה, במרפסת הקטנה ההיא מול השכנים הרדומים ההם. לא רחוק מהשכן הדתי הנוחר, נוכרי הייתי בביתי, רץ בין חדרים לצלילי סונאטת העוגב האימתנית של פאול הינדמית (האיש שכתב סונאטות לכל כלי הנגינה התזמורתיים, כולל טובה) – מוודא כי יש חיים בהם. בשעות הקטנות האלה אני מנסה להבין דברים גדולים, אך בסופו של דבר חותם ברגעים קטנים של אושר. לרוב, מקורו בהתגלות מוזיקלית. פעם הינדמית, ופעם זהו עוגב של אחרים.

קראתי היום פסקה קצרה, שבה ניסו להסביר באופן יבש למדי את יכולותיה של להקה כלשהי. "סביר להניח כי הזמן שהוקדש לעיצוב עטיפת ה-EP שלהם קצר מזה שתצטרכו להקדיש לשיריהם כדי שאלה יחדרו אליכם", נכתב שם, ואני שוכנעתי. החלטתי לתת לכל זה להקטיני, להתרומם על חשבוני, על חשבון הזמן שלי. והנה הגיע ערב, ועמו שעות קטנות – ולהלן פלא: Phantom Vibration מנצחים על תזמורת המחשבות שלי בהיגיון. היגיון שרובו רגש בלתי נשלט.

הצמד הזה מגיע ממינסוטה, חבריו – דניאל קלינטון-מקוזלנד והנרי מקמן – הם רק בני 19, נראים כמו ילדים, נשמעים כמו ההורים שלכם. הם לקחו את Beach House המופלאים, רוקנו אותם מהקצב, הפשיטו את האורגן, החליפו אותו בצליל עוגבי יותר, ויצרו מפלצת דרים-פופ שעלולה להתיך לבבות אבן. לפני כמה שבועות הם שחררו בחינם לרשת את EP הבכורה שלהם, Kids, ונדמה כי אם רק ירצו – הם מצאו לעצמם עתיד. אני מביט בתצלומיהם המשונים, שיכולים היו להישלף מספר מחזור בתיכון (ואולי באמת משם הם נלקחו – הנה, הסתכלו שוב) – ואני מתקשה להבין: איך ייתכן שאלו הם האנשים שעושים את הדבר הזה? וכיצד זה אפשרי שהילדים האלה שורפים את אצבעותיי כך?

Phantom Vibration :: Gilded
Phantom Vibration :: Glowphite
ה-EP המלא והמבטיח