קר

אני ממש במצוקה. נדמה כי כמו בכל שנה בזמן הזה, אני מופצץ במוזיקה משובחת במיוחד. יכול להיות שהעולם המערבי כבר מתגעגע לחורף, והוא שר לו את שיריו הטובים ביותר רק כדי שיחזור? ייתכן, אך סביר להניח גם שאני פשוט מתגעגע בעצמי לרוחות הקודרות.
לפני מספר שבועות נתקלתי במקרה בקליפ של להקה אנגלית עגמומית ומדכאת, העונה לשם החביב iLIKETRAINS. פשפוש זריז בביוגרפיה שלהם גילה לי עולם קסום שתואם את כל אהבותיי הנוכחיות: אפרוריות, אירופה, היסטוריה, איזוטריה ודמעות. אמש, בעודי צועד אל עבר גנרל אלנבי כשקית ביסלי המבורגר בידיי ואוזניות על אוזניי, זיהיתי את הנוסחה המיוחדת של החבורה הלידסית הזו. "מדובר בחיבור ראשון מסוגו בין מוריסי למוגוואיי", אמרתי לעצמי והשלכתי את השקית לפח הקרוב. אחח, וזה כל-כך מענג.

עדיין קר

מיני האלבום הראשון (PROGRESS, REFORM) יוצא בעוד כמה ימים, והרי לשירותכם שני שירים ממנו. האחד קינה לקפטן סקוט, הקצין האנגלי שקפא למוות באנטרקטיקה ב-1912 עם חבריו המדענים, לאחר שהפסיד במרוץ לכיבוש הקוטב למתחרים הסקנדינביים. השני הוא בכייתו של בובי פישר, שחקן השחמט האמריקני המנודה אך האגדי. אני ממליץ בחום להאזין בקשב רב למילים של שני השירים. הן על גבול המופתיות, בעיניי.

iLIKETRAINS – Terra Nova
iLIKETRAINS – A Rook House For Bobby