לפני כמה חודשים, כשעוד בזבזתי זמן יקר במרפסת ביתי הנהדר בירושלים, נתקלתי בחלום אפל מסוג חדש. רק התחלתי להתרגש אז על בסיס יומי מכל הצ'ילווייב שהחל מנצח אותי וכבר נולד לו לנגד עיניי ז'אנר חדש, אח קטן ומדוכדך או שמא אחות קטנה וגותית. בכל פינה ברשת השתמשו בביטוי Witch House כדי להגדיר זאת, ולרוב עשו זאת בליווי תמונה מטושטשת. על פניו כל זה נשמע דומה לצ'ילווייב, אלא שהתמונה מעולם לא היתה צבעונית, לא נוסטלגית ולא אביבית. לא עוד פרחים וקרני שמש דהויות, אלא עצים כרותים, עשב שבור ועננים וברדסים. כל הוויזואליה הזו לא נראתה לי אז, אבל המוזיקה החלה מחלחלת.

התחלתי להוריד כל מיני אוספים שהוקלטו על קלטות קטנות, שוב כמו פעם, ומצאתי את עצמי מתקשה לכנות את כל ההרכבים החדשים הללו בשמות נכונים. האותיות הוחלפו בסימנים טיפוגרפיים לא ברורים, וכל האלמנטים הוויזואליים הושמטו לטובת אבסטרקטיות בלתי ניתנת להבנה. כך מצאתי במהרה את SLEEP ∞ OVER, oOoOO, twYlYZoNe, ///▲▲▲\\\ וגם את ℑ⊇≥◊≤⊆ℜ.

לקח לי זמן להבין שכל הסיפור הזה פה גם בשבילי. ייתכן שהייתי צריך להגיע עד לגרמניה, לימים של גשם בלתי פוסק, או לכל הפחות לימים מעוננים, כדי להפנים את האתסטיקה המורבידית הזו מחדש. בתקופה האחרונה אני שוקע לעתים (לא תמיד) בתוך בית המכשפות הזה. מוריד עוד אוספים, עוד אלבומים ומנסה לצפות בקליפים לא נעימים. וזה יפה כל כך כל זה.

הז'אנר החדש הזה הוא הפיתוח האחרון והמתקדם ביותר בסדרת הרטרו בשל היותו מולטי ז'אנר: הוא מכניס לתוכו את – הכל והוא עדיין לא כלום. יש פה דאב סטפ, היה-הופ, ניו-וייב, גליץ', פוסט-רוק ו-Drone, אך מאחורי הכל מרחפת אותה מכשפת שוגייז אשר הופיעה בעולם הצ'ילווייב כציפור שיר קטנה וססגונית. כמעט כל שקורה במיטב הנעימות של בית המכשפות הוא אינטנסיבי כמו מלחמת עולם מוזיקלית וגורם לך לחוש (במיוחד בעזרת אזניות) כי משהו גדול עומד להתרחש בכל רגע. האם אסון טבע או שמא מתקפת טילים מכל פינות העולם? תלוי בעולם האסוציאציות שלכם. בסופו של דבר, החוכמה היא – שלא קורה דבר. רק הלם.

מה שמיוחד עוד יותר בז'אנר האחרון של 2010 הוא העולם האסתטי הישיר שלו, הקשור כל כולו לאידיאולוגיה שעומדת מאחוריו. מרבית האמנים החולקים את הרגע תחת כנפיו אינם מעוניינים להיות אינדי, כי אם מגה אינדי, נטולי כל הקשר מסחרי או דחף קפיטליסטי. הם כנראה הראשונים לנצל את המדיום האינטרנטי לטובתם – מבלי לנצלו כלל. מרבית היוצרים אינם משתמשים בפונטים הרגילים המוכרים, אלא מצמידים לעצמם שמות סימבוליים המורכבים מסימנים בלתי ברורים. כך, בלתי אפשרי לקרוא את שמם – ויתרה מזאת, לרוב לא ניתן לחפשם במנגנוני החיפוש הקבועים בגוגל או יו-טיוב. כך, הם חיים להם ברשת – מבלי באמת לחיות בה. בנוסף, מעריצי הז'אנר, או שמא כל מעריציו הם יוצריו, מציפים פורומים שונים בטקסטים לא קריאים, אשר מצליחים ללכלך את הרשת ככתמים טיפוגרפיים. הם שוברים את נוסחאות היוניקוד, כפי שעמר הסביר לי אמש, וכל זה נעשה בשם ההפגנתיות הפרובוקטיבית.
הנה דוגמה:

▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡▼̬̬͖͖̊̊̊̊̊͒͒͒▲̧͙̰̮̰͇͕͕̃̿̽͗̈͑̕̚͜͜▲͏͓͔͕͖͙͚͍͉̻̫̭̮͑͐͒͗͛͌͋̽̿͂͘͜͟͝͞͠͡

אבל עכשיו לדוגמה קונקרטית נוספת. מי שאחראי לה הוא †‡†, אשר ניתן לכנותו גם rrritualzzz. אין לי באמת מושג מאין הוא מגיע, או שבעצם זו היא או הם, אבל נדמה לי שבמקום כלשהו קראתי שהוא איטלקי. עזבו, זה לא חשוב כאמור. מה שחשוב הוא שהוא מצליח ללכד את כל הצלילים שלו אל נקודת המקסימום בסקאלה, מזכיר לרגע את Crystal Castles וברגעים אחרים את Cranes ו-Cocteau Twins וכל זה מסוגל לרסק. סן מרינו ריסק אותי הערב בזמן נאומו של פרופ' נהדר. גלים של סינתיסייזרים רצו לי בראש ללא הפוגה וידעתי כי הערב הוא הערב. אף שלפי כל מה שקורה בבית המכשפות שלי – גם הבוקר הוא סוג של ערב.

SAN MARINO :: †‡†
>>>>▲< <<< :: †‡†
MISERY WALK :: †‡†

ופה יש אוסף מעולה שכולל כמה מהרגעים האינטנסיביים של הז'אנר