אני קצת יותר מדי עצבני הבוקר, כך שאינני יודע לאן כל השורות הקצרות הללו עוד יובילו אותי. בתקופה האחרונה כבר לא שומעים את הגלוקנשפיל מתנגן בחוצות השכונה, פשוט כי הקימו פה מפלצת לעשירים אשר חוסמת את המוזיקה. אני מנסה לדמיין איך ייראו חייהם של מיטב האמריקאים שיעברו להתגורר בשכונה הירושלמית הזו, והאם גם הם יחושו מבורכים וברי מזל למשמע התשיעית של בטהובן המנוגנת בפעמונים כל שישי בצהריים. איכשהו, נדמה לי שהם לעולם לא ישמעו זאת. במידה מסוימת, אני אפילו שמח על כך. הייתי מעדיף להשמיע להם דברים אחרים שקצת יותר יפחידו אותם, יגרמו להם ללכת לשכונה אחרת. כך גם מחירי הדירות פה יירדו מעט.

נגיד, ×”× ×”, אני אשמיע להם את O. Children. הלהקה הבריטית הזו מעט מפחידה, לא במבטי הערפל הרגעיים הרגילים של חבריה או בלוק הכללי, אלא פשוט בגלל הקול הכללי של הסולן המשובח שלה: טובי אוקנדי. נדמה לי ×›×™ מעולם לא נראה מחזה מרהיב יותר של איאן קרטיס צעיר כמוהו, אשר כלל אינו משתדל להישמע כמו האפלולי האפילפטי המפורסם ממנצ'סטר – אבל פשוט אין לו ברירה. O. Children הם הדבר הבריטי ×”×›×™ חביב בו נתקלתי בחודש האחרון, אף על-על פי שהם אינם מנסים לייצר נחמדות. הם יותר באוהאוס מג'וי דיוויז'ן, או יותר Horrors מ-Editors, ואני חולה בעיקר על המודעות העצמית הנפלאה שלהם. הפוזה העצובה היא רק אירוניה קלה אל מול החיוכים והקאווה שהם שותים בחדרי חדרים.

O. Children :: Dead Disco Dancer
O. Children :: Malo
O. Children :: Ruins
O. Children :: Heels
האלבום המלא והנחמד להפליא