פתאום, משום מקום, החלה ספירה לאחור. אני מונה את הימים, כמאה להערכתי, שיחלפו עד שאעלה על המטוס לשנתיים ואלמד לחיות בארץ אחרת. כל דבר שקורה כעת בירושלים, מסביב ופה בפנים, עשוי להיות אחרון מסוגו, כך שכל פסיעה ברחובות המצהיבים עם אזניות נעשית מרגשת, יחידה במינה, ססגונית. אני איש הנושא בתוכו את סוד ההמראה, אך מכיר גם את תחושת ההתרסקות, ובשבוע האחרון אני מדשדש. חלומותיי החדשים רשומים על לוח השנים 2010-2012, מקודדים לרשימות ההופעות שאראה, לכל הפערים המוזיקליים שאשלים. אולם המציאות המתלהטת עודנה מתרחשת בבירה הזו על כל מגרעותיה. לבי דרוך.

את חמישי האחרון, למשל, חלקתי בצעידות קצובות ברחבי הקמפוס חמוש בכלי הנשק הצמוד לראשי, מתהדר בנוצותיהם הפיניות של Villa Nah. כך, בכמיהה למעט צל, נתתי לצמד הברנשים יוהו פאאלסומה וטומי היפיי להדריך את תנועותיי בפרוזדורי ההווה, עם כל הקולות המייבבים, הקצב המדופלם וניכור האייטיז החיפאי שיש להם להציע. לפני כמה ימים בלישה ישב על מיטתי, חצי מיוסר כהרגלו, והרצנו 15 אלבומים שרק ירדו אלינו, ואיכשהו הוא נעצר על Origin הזה של שני הפינים. ואני נוטה להנהן. כהרגלי, אין לי צורך בחדשנות יוצאת מגדר הרגיל, אלא רק בפזמונים כובשים, חזקים, סמי-פשיסטיים. לעתים, כאשר אינני מתפתה לשבת וללמוד במרץ, אני רוקד בנונשלנטיות על השטיח. כך היום, כך מחר, כך מחרתיים.

 Villa Nah :: Envelopes
 Villa Nah :: Remains of Love
 Villa Nah :: Ways To Be
האלבום המלא