לפעמים, במצב רוח מסוים שאותו אוכל להגדיר בפשטות כמעורפל, אני חולם על מצלמת 8 מ"מ עתיקה. הייתי נותן לה לקחת אותי לחוף צהוב כדי לצלם את הגלים האפורים דוהים על החול. ביום אחר הייתי מטפס לגן ציבורי ירוק וגדול, מתעד את האפלים שבבני האדם בעודם מדדים במדרון אל עבר קונסוליות של חרס המתנפצות על הפילם במרחק. הייתי מרקיד את הסרט כולו עם פסנתר כנף שהיה משחק בתמונות כבשלו, מצטרד, משתעל וחוזר לשחק. כך, השמש היתה כמו בחלומותיי, והצלילים היו צליליי. או לפחות כאלו התואמים את החזיונות שאני גם כך מצייר במוחי. לפעמים את הפסנתר הייתי מחליף ב-Adrian Crowley.
תמר אף פעם לא אהבה את הרומן שלי עם הבחור האירי ×”×–×”, משום שהוא ×”×™×” סוג של סימבול לעצובתי. פעם צפינו בו ביחד מחמם את Damon & Naomi בטרייבקה שבניו-יורק, ומבלי שהיכרתיו בכלל – דמעתי. ובאמת שהייתי מאושר, אף שאיש ודאי לא יאמין לי. היום, כך סתם, מצאתי את עצמי מאזין לאלבומו האחרון שיצא בסתיו לפני כמה חודשים, ולהפתעתי גיליתי ×›×™ הוא, אדריאן, רק משתבח עם השנים, ואפילו זוכה סוף-סוף לקצת נחת והכרה במדינתו המוריקה. קודם ישבנו במרפסת, טאקי שותפי ואני, והוא טען שמדובר בזמר בעל קול נהדר, גברי ונקי. לא בוכה בכלל, ועדיין עגמומי ונוטה להרס. אלבומו המדובר קרוי Season of Sparks, ואין טוב משם ×–×” כדי לתאר את כל שמתחולל בתוכו. תודה לך, אדריאן, שבאת כך שוב.

Adrian Crowley :: The Wishing Seat
Adrian Crowley :: Summer Haze Parade
האלבום המלא
הפעם הראשונה בה כתבתי עליך, אדריאן