מצבי נעשה חמור מדי. אני פוסח על הקבצים הרלבנטיים, משחק בכפתורים בלתי מזוהים, ונע בין פרקי מאות בהן מעולם לא שקעתי באופן ×›×–×”. למדתי להבחין בין ברליוז לברהמס, בין כל השטראוסים הקיימים, ואפילו הצלחתי לזהות גניבות זעירות שביצע מאהלר מוואגנר, שאף גנב בעצמו מאותו מנדלסון פעם. יצאתי למסע חדש, רחב, עמוק וארוך מכל אלו אליהם יצאתי קודם לכן – ואני נרגש. ללא אטמי אוזניים וללא חוטים פרומים של מכנסי פשתן בצבע בז' על גדת מרפסת בדאבוס, שוב אני על הרכבת המובילה אל הר הקסמים, אך ימי אינם קצובים כלל. מכל חלונות הקרון רואים עולם אפור וצבעוני גם יחד, ×›×–×” אשר את מלוא תוכנו אני בחרתי, וכך מוטב לכולנו.

"ההווה והעתיד צריכים להדביק את הפער מן העבר, ×–×” הכל. כשהם יהיו טובים מספיק, מרגשים מספיק, הם יהיו בשבילך. עד אז, שיעבדו קצת", כתבו לי קודם בפתקית קטנה שנגנזה בפנקסי – וכך נרגעתי קלות. אלא שממש מחרתיים אני אמור לרוץ בין מחוזות האינדי הרעננים במסיבת המנדט, להרקיד ולקפץ. ואף שאני שמח על כך – אני עלול לתעות במסורותיי ולהשמיע שם קונצ'רטו מזדקן לאבוב. האמת היא, שלא אעשה זאת באמת. פשוט ×›×™ הבטחתי לעצמי להשמיע לפחות שיר אחד מתוך ×”-EP החדש של Late of the Pier המופלאים. חבורת הארוגנטים הבריטים האלה ציירה געגוע על רגליי עוד פעם, כשגרתי במרכז תל-אביב, והנה עכשיו היא כאן שוב. לא רבות השתנה ודאי, או שמא הכול הוחלף כבר מזמן. אך הקול הוא אכן אותו קול, המקצב אותו מקצב.

Late of the Pier :: Blueberry
Late of the Pier :: Best in the Class