אפשר להסתכל על השיר הזה כעל משל לחייו של פרושיאנטה. לפעמים הוא כל כך מלודי ועגול, לעיתים חד ודוקר. הקול שלו הוא סכין, הגיטרות המעוותות האלה, הכל עולה למעלה, אפשר רק לעצום עינים, אתה מקשיב ולא מאמין שזה שוב קורה לך. בגילך המתקדם, שלושה ימים אחרי שרוברט שואל אותי אם אני עדיין מתרגש ממוזיקה, אני שומע את הצלילים ואני מבין שאפשר. צריך לחפש את זה במקומות הלא צפויים. שנת המופת המוסיקלית 2001 כבר לא תשוב (ובה To record only water האגדי), לעולם לא אהיה בן 18 שוב, אך יש דברים שהם בני אלמוות, כמו הרגש הזה. כששומעים אותו מגיח מבעד לעורף, משתלט עליך ונאחז חזק, אתה יודע שאתה מרגיש שוב.

זה שיר מדהים, בתוך אלבום יחסית בינוני בסטנדרטים של פרושיאנטה. יש בו רגעים משעשעים משהו, בהם ג'ון התבלבל וחשב שהוא ג'ואנה ניוסם. אבל אני סולח לו, הרי אם יש משהו שהתכנסתי כדי לדבר עליו הערב, זו העובדה ששום דבר לא יהיה כמו פעם, במובן הטוב.

John Frusciante – Unreachable