לפני כמה שבועות לקחנו רעותה ואני אוטו מחיפה וברחנו ×”×›×™ רחוק צפונה שרק היינו רוצים, כדי לגעת בגבול עם לבנון. קצת אחרי תשע בערב הגענו אל מעבר הגבול נטול החיות בראש הנקרה, הצטלמנו מעט, ואז התפנינו לחשוב מה לעשות וכיצד להמשיך את המסע האסור ×”×–×”. בתום בחינת כל האפשרויות שהונחו על רצפת מעלה הנקרות החלטנו לצאת אל עבר מעבר הגבול עם ירדן בעמק בית שאן. כדי להגזים, ×›×™ הנטייה הטבעית שלי לפחות היא להגזים, תמיד, נסענו דרך כביש הצפון הישן, ×–×” העובר בין שלומי, חניתה, בירנית וזרעית. הכביש המחוטט הטריף את המכונית השחורה של אמי עד למורדות הגליל העליון לעמק הירדן – ומשם עפנו כל הדרך אל בית שאן העזובה יחסית, במיוחד לאחר כניסת השבת בשיאו של קיץ. הגענו אל שער הגבול, בודדים עם עשרות תנים מייללים בחשכה מסביב, וקצת אחרי אחת עשרה המשכנו הלאה. טיפסנו דרך עפולה אל נצרת, אספנו זיכרונות ווקאליים מהערותיהם של שני צעירים בפתחה של חנות ממתקים – וחזרנו לחיפה, נרגשים – כמו מי שזה עתה מצאו את נתיב ההדחקה.

לכל אורך הנסיעה הזו, שנמשכה לא יותר מארבע שעות ליליות, לא חדלנו להאזין למוזיקה. בשיאו של כביש הצפון, כשדבר מלבדנו לא נראה בסביבה, רעותה הפעילה שוב את האלבום הרביעי של Explosions in the Sky, זכר לנסיעה מיוחדת אחרת שעשינו פעם בין קלן לדיסלדורף שבגרמניה, ובשיפולי הגולן, לא רחוק ממצפה הטייסים הטורקים, כבר החלפנו עולמות לרגעים גדושי מילים ומנגינות אחרות. ועם זאת, מכל אותן שעות מוזיקליות דווקא אחת (או בעצם שתיים, אבל על השנייה עוד אספר בהזדמנות אחרת) השתלטה על הזיכרון הכולל.

בין בית שאן לעפולה, ממש בכניסה לעמק יזרעאל, החל מתנגן אחד משירי השנה, שירי הזמן הנוכחי של ×—×™×™. ×”×™×” ×–×” Chris Cohen, עוד תוצר של הלייבל הנפלא Captured Tracks מברוקלין. כהן ×”×–×”, מי שהיה חבר במהלך חייו באינספור הרכבים, בהם Deerhoof, Cass McCombs ו-Danielson, כבר נלכד ברשת של שנינו בעיצומו של אוגוסט, ובכל זאת – משהו קרה שם בעמק. לי ×–×” קרה כשהוא החל שר את הדבר ×”×–×”:

מאז אותו לילה אני שרוי בתקופת המתנה. יתרה מזאת, אני שרוי בתקופה שבה השיר הזה הפך למעין המנון קטן על רוח הזמן, על אותה התעלות אופטימית בשיאו של קיץ, כשהימים האפלים של העונה הזו חלפו להם, אם בכלל היו אמיתיים כל אלה. בסופו של דבר, מה שעושה את כהן בן ה-37 למכתיב הלכי יום, לבד מההפקה הנפלאה של שיריו, הקפואה אך המלאה כל כך, זה הקול המלטף הזה, שרק הייתי מייחל כי ייגע בי בכל פעם שרק אבקש.

הלילה נולד לו אלבום הבכורה של היהודי הטוב הזה, Overgrown Path, ובכל ארבע ההאזנות נהניתי כפי שקיוויתי, גם אם האופטימיות הססגונית ההיא דעכה לה לעתים, כי כך כנראה צריכים להיות: מאוזנים, מלאים, חייתיים, מופקים למופת, מחממים כאח קטנה בפינתו של חדר גדול שאינו יודע לחמם את לבו בעצמו. עוד אין לי לינק לשתף כדי להוריד את כל הדבר הזה, אבל אסתפק בסאונדקלאוד. עד מחר, כי מחר גם ככה הגיע.

כשהיא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, סיפקתי לה תשובה ארוכה בת לפחות 750 מילה. במונחים הפרוזאיים ביותר של עולמי, הייתי יכול למלא בתשובה ההיא עמוד נטול פרסומות בעיתון, אבל עם תמונת שלושה טור ושני טיזרים לפחות. כשהיא החמיאה לי על התשובה המנומקת, סיפקתי לה בתגובה שלל משפטים שבורים על ילדות, נעורים, בגרות, זקנה, משבר מעמד הביניים, חיפה, תל אביב, ירושלים, המבורג וקופנהגן. בקיצור, נחנקתי ליד שולחנה התשוש. כשהיא חייכה ואמרה שנדמה לה שעליה להסביר לי כמה דברים בסיסיים, סיפקתי לה חיוך קל ושתיקה ארוכה שנחתכה רק על ידי הנהונים רכים ותנועות ידיים מגושמות שאינן אופייניות לי. היא מצדה המשיכה בשירת הנימוקים וההנחות היסודיות. כשהיא שאלה אותי אם אני שומע את חריקות המזגן, העדפתי פשוט לומר לה שלא. בסופו של בוקר, בשיאו של קיץ, בתחילתם של חיים, לא מכבים מזגנים. במיוחד לא משום שהם חורקים. כששוב היא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, חרקתי שיניים, נשכתי שפתיים ואמרתי לה שכבר הייתי גדול, ושכבר הייתי מה שרציתי להיות, ולכן אין כאן כל שאלה של ממש.

חשבתי לומר לה גם שאני עדיין מסוגל להתאהב ברגע – להזות שדות שבהם קוטפים ביחד גם פרחים מוגנים – לכתוב שירים קטנים על דעיכות נטולות מזור – לרקוח תמיסות פטל מתוקות שאותן מושחים על ידיים ועל שפתיים – להרכיב מושבים לאופניים ולרכוב בשדרות אירופיות בקור בלתי נתפס – לקנות וילונות בצוותא ולא לתלות אותם לעולם – לשיר לבד – להתרגש מאלבום מצוין בעודי אוסף פירורי לחמניות מהשטיח – לישון. אבל לא אמרתי דבר נוסף. היססתי. שתיקה נולדה. שתיקה של עירום לא סביר שאינו אמור ליצוק כל תוכן ליחסים בינינו. אז התלבשתי ונתתי לה לשמוע את צלילי הלילה הנכונים.

מבלי להתאמץ יותר מדי היא הבינה על מה אני מדבר. פשוט שנינו הגענו מאותו הבית, לא רחוק משוחות הכרובים המשקיפות על גבעות ערמוני הבר שכבר תופחים בשלב הזה של השנה. ביחד האזנו לאלבום החדש של BEAK, ההרכב המחוכם של ג'ף באראו מ-Portishead, דילגנו שנינו בין חורים קטנים שצצו בסלון, וניתרנו ממוקש ימי אחד לאחר עד שהגענו אל המטבח התל אביבי הקטן. ושם, על השיש, ליד הכיור, נפרדנו בפשטות. כי יש רגעים שבהם עדיף להיות לבד. כבר שבוע שאני יושב לבד ומאזין להמנוני הבס האלה בגפי, נזכר בכל מה שרציתי להיות פעם, במה שהייתי פעם, ונמוג אל הרים פחות ירוקים מאלו שבהם גדלתי. שם, כנראה, משהו בכל זאת מסתתר.

BEAK :: Yatton
BEAK :: Spinning Top
BEAK :: Deserters
האלבום המלא והמעולה

בחורף של 2002, לפני כמעט עשר שנים, לקחתי את האופל אומגה הכסופה של אבא שלי, אספתי את אלושה ובעיצומה של סערה בלתי נשכחת יצאנו לדרך. נסענו במעלה ההר החיפאי, חלפנו תחת בניין האוניברסיטה הגאה, והמשכנו עד לצומת בית אורן. אם אינני טועה, השעה היתה 2 לפנות בוקר, ×”×™×” ×–×” אמצע השבוע ולמחרת הייתי אמור להגיע לצבא שוב. למרות כל זאת, אלושה השכיב את הכיסא שלצדי, ואני נהגתי – בחושך מוחלט בלב יערות הכרמל הנטושים מפאת המבול או השעה. פנינו בצומת בית אורן, והתדרדרנו מטה במכונית באיטיות, בהתרגשות נאיבית שרק שני נערים בני 19 בלבד יכולים לחוש. ×–×” ×”×™×” החופש שלנו, מעצמנו, מהמקום שבנה לנו גבולות ממוסדים – פוליטיים, תרבותיים, אקלימיים, פנטסטיים. ×–×” ×”×™×” החופש שלנו להתבולל עם החלום של עצמנו.

×”×™×” ×–×” הלילה הראשון שבו האזנו ל-(), האלבום השלישי – הלבן – של Sigur Rós. למעשה, לא היתה לנו דרך אחרת להאזין לו. אני בספק שאלושה או אני נצליח להיזכר בדעה שגיבשנו אז עליו, אבל אני כן זוכר את החיוך שלו, ×–×” המפורסם – החצי הפוך, כשהבנו שאת הרגע ×”×–×” ניקח איתנו לנצח. ×–×” ×”×™×” בעת הירידה, מעל לגשר הצר, בדרך לבוסתן הישן שגם ×›×›×” לא ניתן ×”×™×” להבחין בו כלל. ×–×” קרה בשנייה שבה אלבום המופת ×”×–×” שינה צורה ועבר מצדו הפחות מדכדך לצדו המדכדך במיוחד.
אינני חובב שגיונות הזויים של חלומות נוסטלגיים על חזרה לנקודות זמן. עם זאת, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לשוב – פעם אחר פעם – אל אותו לילה. בשביל הגשם ההוא, עם המוזיקה ההיא, עם האדם ההוא, עם תחושת הגעגוע הבלתי נגמר לדבר מה שבכלל נמצא כל הזמן בהישג יד.

מאז אותה העת השתנו כמה דברים בסיסיים בנוגע לאיסלנדים האלה, שלהם אני חב כמה מיסודותיי. ראשית, ביקרתי במדינתם וצפיתי בהם מופיעים. שנית, הם הוציאו שני אלבומים נוספים צבעוניים יותר, חנפניים יותר – אחד טוב למדיי ואחד רע. שלישית, הסולן החביב שלהם, יונסי, הפך לאפרוח חמוד המפזר קשתות בין עננים ברחבי העולם עם פרויקט הסולו שלו. אני מודה ×›×™ משהו בקסם הראשוני ההוא של ימי התיכון עד ראשית ימי האוניברסיטה התעמעם לו מעט. זו גם הסיבה שניגשתי בהיסוס דק לאלבום החדש של סיגור רוס, Valtari שמו. לא רציתי כבר לצפות לדבר.

וכאן – כצפוי – אמור להגיע שלב ההיפוך הגדול, אני יודע. ×–×” הרגע שבו אני אמור להכריז על כך ש"הא לכם! סיגור רוס עדיין נהדרים!". ובכן, אין לי את היכולת לומר זאת בקלות. באלבום האולפן החדש ×”×–×”, השישי במספר, הכל מדכא. מדכא לעתים עד תחושת חורבן. לכאורה, נדמה ×›×™ זהו הרקוויאם של הלהקה. כמעט ואין מילים, כמעט ואין שירה, כמעט ואין תופים, כמעט ואין כוח. וכן, זהו גם כל קסמו. ייתכן שמעולם לא זכיתי לשמוע להקה אהובה ערומה כל כך, שבירה, כנועה ומרוחקת יותר. אני אף אהיה קלישאתי לגמרי כעת, אך אומר זאת בקול: כמה מן הרגעים הטובים באלבום ×”×–×” באמת מסוגלים להשתוות רק לצלילי סופת שלג קטנה, אני נשבע בכך. הייתי בכמה.

Valtari כולו הוא יצירה של נחמה. להקה קטנה ומוכשרת שחבריה מתנחמים בכוסות התה שלהם, ×–×” לצד ×–×”, ולא מתביישים לשתוק לרגע – למען העקרונות הקטנים שלהם. תחושת חוסר הנגישות שעליה הם התעקשו רק הופכת את ההיסטוריה הפופולרית של סיגור רוס לאירונית יותר. רק לחשוב שגווינית' פאלטרו בחרה ללדת את צאצאו הראשון של כריס מרטין לצלילי האלבום השני שלהם, ×›×™ אלה היו צלילי החיים האולטימטיביים מבחינתה – ולחייך. ובכן, ×–×” הזמן לברוח. המוות קרב, והוא אינו מותיר ולו מילה מושרת אחת בשלושת השירים האחרונים של האלבום.

פשוט חבל שאין גשם, שאלושה לא פה, שלאבא אין אופל יותר, שהכרמל נשרף, שהזדקנו, שנעשינו מרירים, שכבר ויתרנו על חלומות הילדות, ושאין לנו דרך לקרוע את הלילה עם האלבום היפהפה הזה של סיגור רוס.

Sigur Rós :: Varúð
Sigur Rós :: Rembihnútur
Sigur Rós :: Varðeldur
האלבום המלא והיפהפה

בעיצומה של ריצה בלתי נשלטת במורדות ההר, קפצתי. ניתור קל הוביל אותי אל מבול כבד, שלאחריו כל שהייתי יכול לעשות כדי להשלים את התמונה הוא לרחף לרגע. ההר הזה, זה שעל גבו אני דוהר לאחרונה אל מחוזות החיים, הוא הר הקסמים שלי. בקלות יתרה הוא מושיב אותי בחצר מוריקה הצמודה לבניין צהוב גדוש וילונות לבנים בסמוך לדאבוס שבשוויץ. בשעות אחר הצהריים הוא ממקם מולי הרכב קאמרי צנוע, הנח תחת עצי הערמונים על במה קטנה ומנגן מנגינות חדישות של יוהאן שטראוס הבן.

כשהנגנים המבוגרים אורזים את כליהם באריזות מצופות קטיפה סגולה, אני נאלץ לדמיין דמיונות. דמיונות קטנים, לא מזיקים, שאינם מפרים את שלוותי – אלא להפך. כך למשל, במהלך חלום בהקיץ אחד – נרדמתי. החצר הירוקה הוחלפה בחדר תל-אביבי עמוס גלויות של פעם, אשר מזמין אליו עטלפים צעירים מכל קצוות העיר כדי לטעום את תפארת האזדרכת. ברקע, לאו דווקא בגלל העטלפים, התנגן אחד השירים המפוספסים והיפים של 2011, השייך ל-Mode Moderne הקנדים המעודנים. ×›×–×” שאותו גיליתי אך ורק בפתיחתה של 2012. כאן ×–×” מתחיל, אך לא כאן ×–×” יסתיים. אני מחכה לשנה הזו, משתוקק לשוב אל ההר.

Mode Moderne :: Real Goths

והביסייד מהסינגל שלעיל:

אני מתקשה להבין לאן ברחו ×›×›×” עשר שנים. אני עדיין זוכר איך ישבנו, בני 18, על המיטה של דנושה בחיפה עם הגליונות האחרונים של NME, וניסינו להבין על מה המהומה הגדולה. ההייפ שלט בכל פינות המגזין, ובמדור המכתבים למערכת סיפרו צעירים, כמונו, מערי השדה האנגליות, כיצד הם מחליפים את הפדלפונים במכנסי ×’'ינס צמודים ועניבות דקות. אחרי שנים ארוכות של דקדנס אלטרנטיבי מייאש – שכלל בעיקר הרכבים בריטיים חובבי גיטרות אקוסטיות שאיש לא באמת רצה לאהוב, לצד ים של הרכבי נו-מטאל אמריקאים שאיש מאתנו לא מסוגל ×”×™×” לאהוב – באה המהפכה. Is This It של The Strokes ×”×’×™×¢, ואתו השתנו ×—×™×™.

בקיץ 2001 החלפתי בגדים, הימרתי מנגינות, בניתי חלום מינימליסטי, למדתי להעריך את הלכלוך, התעוררתי. לכן, אינני יכול להרשות לעצמי לפסוח על התאריך המיוחד ×”×–×”, 30 ביולי. היום לפני עשר שנים בדיוק יצא האלבום החשוב ביותר לעשור שהחל אחריו – לפחות בעולמי. אנשים רבים לא הבינו בזמנו את הפשטות, וחלקם לא ממש מסוגלים להבין גם כיום על מה ×”×™×” כל הרעש באותם ימים. טענות ישנות ומשמימות דוגמת "חיקוי של הרמונז" או "טלוויז'ן הם המקור" או – השם ירחם – "The Hives הרבה יותר טובים", היו כאלו שהתרגלתי לשמוע מאנשים שונים בימים ההם. אבל העובדות של ×—×™×™ פשוטות הרבה יותר.

את חורף 2001 עשיתי בניו יורק, חודשיים וחצי ישבתי שם. קניתי זוגות רבים של ליוויס 505, גזרה גבוהה, מוצרים עד כמה שאפשר בקרסוליים. את נעלי האדידס החלפתי באולסטר קרם מטונפות. רכשתי ×–'קט עור שחור, וינטג', שיוצר במפעל בברוקלין בתחילת שנות השמונים. בהופעה המיתולגית בערב השנה החדשה בתיאטרון אפולו בהארלם עמדתי בשורה הראשונה, אלברט המונד ×’'וניור קרץ לי, ליטפתי את הברך החשופה של ×’'וליאן קזבלנקס, ולראשונה הבנתי מהו רוקנ'רול בזמן אמת. כשחזרתי לארץ והתגייסתי, הדרך היחידה לשמור על ערנות לפנות בוקר מול פרדסי כרכור היתה לשיר את כל שירי האלבום – מבלי לפספס מילה – פעם אחר פעם. אט-אט קיבל כל האינדי ×”×–×” שמילא את ×—×™×™ מעמד אחר, כולו בניחוח ניו יורק. לראשונה, לא הייתי מחויב יותר למוזיקה הבריטית, ונדדתי לחדרי אחרים.

היום, עשר שנים מאוחר יותר, אני יכול לומר בביטחון רב כי לולא היה Is This It בעולם, אינני יודע מה היה יוצא ממני. בנוסף, עשר שנים לאחר שיצא אלבום המופת הזה, אני חושב שעודני מסוגל להאזין לו או להשמיעו לאחרים, מבלי לחוש זקן מדי ומבלי להתבייש. ומסתבר שאינני לבד.

לכבוד חגיגות היובל החליטו ב-Stereogum להנפיק אלבום הוקרה לראשון של הסטרוקס, שכל כולו קאברים של מוזיקאים חביבים למדי, גם עליי. כמו כל פרויקט ×›×–×”, גם המחווה הזו סובלת מביצועים טובים יותר ופחות, אך בחיי שיש בה כמה פנינים – במיוחד הגרסה החדשה של Chelsea Wolfe ל-The Modern Age. הביצוע של הזמרת המדכדכת הזו, שאחראית גם לאחר האלבומים היפים של 2011, ×”×™×” ראוי לפוסט בפני עצמו, וכמעט שעשיתי זאת היום. הדה-קונסטרוקציה המורבידית שהיא ערכה בלהיט ההוא, ההמצאה המחודשת שהיא חוללה כאן, קורעת לגזרים כל מחשבה על פעולה אחרת זולת ההאזנה המרוכזת. אם להקליט קאבר, אז רק בגישה הזו – עם יוהרה של בוראת עולם.

Chelsea Wolfe :: The Modern Age
Austra :: Alone, Together
Owen Pallett :: Hard To Explain
Peter Bjorn & John :: Is This It
האלבום המלא להאזנה ולהורדה

את עידן אזולאי ראיתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 17, אני חושב. הבחור הרזה עם הבלורית המתולתלת ×”×™×” האיש הראשון שגילה לי ×›×™ גם בחיפה אפשר לחיות כמו גדולים, להגיע למועדון רחב בין רחובותיה המדכאים של עיר הפועלים, לקוות ×›×™ חלומות מוזיקליים יתגשמו – ולחוש בהם מתגשמים. באותם ימים, חבריי למאפיה החיפאית ואני, היינו מגיעים בימי רביעי לליין התיכוניסטים של הסיטי הול ואף חודרים למסיבות של המבוגרים יותר בערבי שבת, כדי לרקוד Joy Division, Xmal Deutschland, The Legendary Pink Dots ונושאי המגבעת, ועידן ×”×™×” אחראי לכל ×–×”.

הוא ×”×™×” עומד בכלוב גדול, על אמת, מעל למאות רוקדים כאלה ואחרים (נשבע שהיו שם מאות), ולא גונב שום תהילה לאיש. הוא תמיד ×”×™×” מחייך, ולרוב בסוף הלילה מצ'פר במעט שוגייז. אני לא אשכח איך ביום הולדתי ×”-18 הוא השמיע (במקרה או שלא) את Birthday של בלר ואיך בבוקר אחר הוא חתם ב-Vapour Trail של Ride. נסו לחשוב על עצמכם בימי התיכון, כשאיש בשכבה שלכם לא מסוגל להבין בכלל על מה אתם מדברים בהפסקות, לא כל שכן למה אתם מאזינים בחבורה בבית של אוהד, רעותה או דנושה – ותבינו כמה הערצנו את מי שהבין אותנו בדממה וגרם לנו להפנים כמה חזקה יכולה להיות המוזיקה כשהיא חודרת לרחבת ריקודים. הוא באמת ×”×™×” הדי ×’'×™×™ הראשון של כולנו.

והאמת צריכה להיאמר: אני עדיין מעריץ את עידן אזולאי, שמתקלט במרץ בחיפה ובתל-אביב במסיבות אינדי או אייטיז אפל, ובכל פעם שאני יכול – אני קופץ כדי לרקוד בהתאם לידו המכוונת. ×–×” תמיד עושה לי טוב, תמיד מאיר את חיפה באור אחר מזה שקל להאירה בו. בכל מקרה, לפני כשלושה שבועות – בעמוד הפייסבוק שלו, חשף עידן לעולמי שיר מסנוור שמלווה אותי לעתים בלופ ארוך בצעידה אל תחנת האוטובוס בחום בבוקר. ועל כן, שוב, תודתי נמסרה לידיו. מדובר בדבר ×”×–×”:

השבוע כבר נחשף בפניי האלבום המלא המכיל את "מאמין" ×”×–×”, We Must Become The Pitiless Censors Of Ourselves שמו, והוא בפועל אלבומו השלישי של John Maus. מאוס, אמריקאי בן 31 המתגורר בקליפורניה ובהוואי ומרצה למדע המדינה ולפילוסופיה מדינית במרבית שעותיו, עושה כבר כמעט עשור ניסויים אלקטרוניים בבתיו השונים, מוסיף להם ווקאלס – ולעתים מצליח לייצר חיפה קטנה של יום חורף ברחוב שבתאי לוי. Believer, שחותם את האלבום ×”×–×”, הוא מגנט אסוציאציות בלתי נגמרות מבחינתי ומצליח להטל בי ולשלח אותי אל השמש בהר הצופים, אל הרכבת בדרום גרמניה ולתעלות הסאבווי של מנהטן עם דיסקמן ביד. כוח או לא כוח, הוא מנצח על ×—×™×™ כבר שבועיים ומרחיק מהם פגעים אורבאניים שונים.

John Maus :: Believer
John Maus :: Streetlight
John Maus :: Quantum Leap
John Maus :: Hey Moon
האלבום המלא והטוב

אגב, כשהיינו עדיין תלמידים היתה לנו להקה, לאלושה, גיל, אוהד ולי. Mute קראו לה. ב-9 במאי 2001 ×”×™×” ×–×” עידן אזולאי שהשמיע בסביבות 4 בבוקר את להיט השוגייז הלא מושר שלנו – שהוקלט באותו היום. אני על הגל, אז העליתי אותו לפה בגעגוע גדול. באמת שהיינו להקה פגז:

Mute :: Dana

לטאקי, מי שהיה אשתקד שותפי בדירה הירושלמית האחרונה שלי, היו כמה מסורות יוצאות מגדר הרגיל: את הסילבסטר חגגנו יחד כמיטב מורשת בית אביו היווני, כשאכלנו עוגה בחושה שבתוכה הוטמן מטבע גדול – שהעניק למוצא אותו ברכה כלשהי; בכל פעם שהיה זמן פנוי או אירוע לחגוג, עמל טאקי על הספנקופיטה שלו, מאפה פילו עם תרד וגבינת פטה; אך המסורת הנחמדה ביותר שחשף בפניי האבובן האהוב ×”×–×” היתה זו שהקדיש לחודש מאי – אותו חודש שבו לרוב אוזלות התקוות מריאותיי.

במקום לציין את חג הפועלים בצורה כלשהי, היה טאקי מציין את בואו של חודש האביב האולטימטיבי הזה עם שיריו של רוברט שומאן, או יותר נכון עם שיר אחד ספציפי. את מילותיו הקיטשיות יחסית של "בחודש מאי הנפלא", Im Wunderschönen Monat Mai, כתב היינריך היינה ובתרגום לעברית של שלמה טנאי זה עובד כך:

בחודש מאי הנפלא,
כשפקעו כל הניצנים,
אזי בעמקי לבבי
אהבה לי גילתה פנים.

בחודש מאי הנפלא
כשמלאה כל ציפור רננים,
אזי גיליתי לה
את כל געגועי הטמונים.

מעולם לא אהבתי את האביב. ברוב חיי הוא עשה לי בחילה, ועמו גם האנשים שהיו מכריזים עליו כעונת השנה האהובה עליהם. במקום שבו הם זיהו את פריחת הנפש, מצאתי אני את קמילת נשמתי. לא אהיה דרמטי ואבוא ואומר כעת שהשתנתי, לא. עודני שונא את האביב. אבל בבגרותי המדומה השכלתי להתרגש בעבור כל האחרים אשר מוצאים לעצמם נחמה בחמה הצוהלת. וכך הוא הדבר בדיוק גם במוזיקה. ניצני חלומות על ים רחב, גדול ועמוק עושים טוב לצליליהם של אמנים רבים בחצי הכדור הצפוני. ואם לא לצלילים, אז לפחות לשאיפותיהם.

לפני כעשרה ימים כתב דאסטין, סולנה של Beach Fossils, כי אלבום הבכורה של חבריו Seapony הוא אלבום השנה. בעמוד הפייסבוק שלו הוא אף הכתיר את הלהקה הזו כטובה ביותר של ימינו. כנראה שגם דאסטין נפל אל בורה של העונה. גם הוא מחפש נחמה באור היום המתמשך ומוצא אותו בקלילות המעודנת של השלישייה הזו, המגיעה מסיאטל (העיר הגשומה בארצות הברית, כמדומני). אני לא הייתי מפריז כהרגלי במקרה הזה, אבל כן הייתי מסכים ואומר ש-Go With Me הוא קנדידט בכיר לאלבום השנה. במיוחד אם השנה הזו מסתכמת באותו חודש מאי נפלא.

Seapony :: Blue Star
Seapony :: I Never Would
Seapony :: What You See
Seapony :: Where We Go
Seapony :: With You
האלבום המלא המהנה