אני לא ממש אומן רכיבה על אופניים. אני יודע להזיז את עצמי קדימה, די מהר אפילו, אבל קשה לי לעשות את זה בקו ישר, במיוחד כאשר קר לי באצבעות ובריזה נורדית חודרת לי לרגלים מהרווח שבין הגרביים למכנסיים. עוד יותר קשה לי לעשות את כל זה כשאני שיכור, וזה הופך עוד הרבה יותר מסובך כשמדי פעם סקנדינבים גדולים וחזקים מאוד עוקפים אותי משמאל במהירות-על על נתיב שרוחבו משהו כמו 80 ס"מ.
הקטע הוא שבשבוע שעבר כל ×–×” כלל לא ×”×™×” מאיים, מפחיד או מעלה חששות לבריאות כלשהי – שלי או של הסקנדינבים הגדולים. פשוט בשבוע שעבר במחצית מהפעמים שבהן רכבתי על האופניים השכורים השחורים והיפים שלי בקופנהגן, חברי המוצלח בלישה התגלגל לפניי – גם אם הוא ברח לעתים – וכמעט כל העת שרקתי-שרתי-ניגנתי-לעצמי-בראש את המנגינות של הילד הרע האמיתי שתקף אותנו בחודשים האחרונים – Mac DeMarco.

מק הזה הוא הפרי הטרי ביותר של תאגיד המוזיקה הקטן והכמעט מושלם מברוקלין, Captured Tracks, זה שעל אמניו כתבתי כבר כל כך הרבה שורות פה בשנים האחרונות. אלא שבניגוד לכל השורות הקודמות שכבר ריססתי לכל עבר על הלייבל הזה, הפעם הסיפור הוא קצת שונה. הסיבה היא שמק דמרקו הוא כל השוני.

כסוג של ילד מגודל הוא בכל זאת מצליח באלבום הבכורה שלו, שיוצא ממש השבוע ונקרא איכשהו דווקא 2, להפיק טינופת טהורה של מלודיות קלות ופזמונים לא מכוונים. הכל אצלו מזייף, שום דבר לא אמור להיות מופק כמו שצריך, ובכל זאת – התוצר הסופי הוא פופ הגיטרות הצפון-אמריקאי ×”×›×™ מנוסח של הזמן ×”×–×”. בצורות כאלה ואחרות בכלל, דמרקו הוא אולי אלכס טרנר של הגולשים הקנדים שמעולם לא קפצו לים. היופי האמיתי שלו הוא שגם כשהוא אינו מנסה להתייפייף ולהיראות כמו רומנטיקן מצוי – חצי מהשירים שלו עשויים להיות שירי האהבה הקיטשיים היפים של השנה. ואת כל ×–×” הוא בטח עושה עם חור אחד לפחות בגרביים.

Mac DeMarco :: Freaking Out the Neighborhood

Mac DeMarco :: My Kind of Woman

Mac DeMarco :: Ode to Viceroy

Mac DeMarco :: Annie

האלבום המלא והמעולה

×”×™×” כל כך גשום באותו זמן, ובאמת שלא ×”×™×” לנו הרבה מה לעשות לבד מלקרוא מאמרים ולצאת לכמה דקות לבית ספר יסודי כלשהו כדי לשים פתק בקלפי. היינו משוכנעים באותם ימים שינשופים הם העתיד שלנו, אבל איש עוד לא ידע להקשיב ולכן נאלצנו לשכנע את עצמנו בכוח רב שאין ברירה אלא להאמין בעצמנו כל יום עוד קצת עד שהכל יקרה. היו לנו תקוות גדולות באותו חורף. בישלנו מרקים, ציירנו שלגים קטנים שלא נמסו אף פעם, רעדנו, התגלגלנו ואפילו מעכנו ברגליים יחפות עשבים ירוקים שעליהם איש לא דרך שוב לעולם. וכשהחלומות היו מתפוצצים בראשינו, היינו עוצמים עיניים ומנסים להסניף שקיות של הל, בהרט וכורכום עד שכבר לא יכולנו יותר לשאת את הרגע. היינו נעריים, היינו נערים, אבל איש לא טרח לגלות לנו את ×–×”. הסוודרים שלבשנו היו היפים ביותר שאפשר ×”×™×” להשיג בעיר הזאת, השירים ששרנו היו הנכונים ביותר, השעונים שאספנו היו מכוונים לשעות אחרות, וכל המספרים שחיברנו בשעות הבוקר המוקדמות היו ראשוניים. לא נתנו לעצמנו להתנתק מהאגדות שחיבבנו, לא הרשינו לאיש להצטרף אליהן, והיינו אדוני הממלכות שכבשנו לעצמנו. כשהאויב ×”×™×” מתייצב בשערי הערים הקטנות שלנו – היינו מכים בו במוטות ממוסמרים ואז אוספים את טיפות הדם החמות שלו לקדרת חמלה זערורית וסודית שהונחה בארון ×”×›×™ עצוב בבית.

כך נראו הימים שבהם Motorama הרוסים מצאו את דרכם לחיי לראשונה לפני כמעט ארבע שנים. ומאז שהגיעו, ערים שלמות עלו באש, אך הם לא הרפו. אחת לתקופה הם ניגנו את מקצביהם המהירים שמחייבים ריקוד סלאבי משונה, שרו את מילותיהם המבודדות פעם אחר פעם, וניסרו מלודיות פשוטות ומדויקות שלא יועדו לכולם – אלא רק למיוחדים באמת. ממש כך.
השבוע גיליתי עד כמה ציפייה לשירים חדשים מרוסטוב און-דון יכולה לכווץ גם את הלב המורחב ביותר. ואז, כשהשירים החדשים של מוטורמה הגיעו, באמצעות האלבום השני שלהם – Calendar, הלב התכווץ עוד יותר.

אין עוד להקה בעולם כולו, כלומר מאוסטרליה ועד לקליפורניה, דרך שבדיה, איסלנד וישראל, שיודעת לעשות לי את ×–×”: להחזיר אותי למקום שממנו באתי. אין עוד מוזיקאים שמסוגלים לדחוף לתוכי בכוח מחשבות נוסטלגיות על מדורות רגש שרק ממתינות לרוחות מזרחיות עזות כדי להבעיר אש ביערות גדולים, עתיקים מדי, שכבר צריכים היו להיעלם ולהינטע מחדש. ×›×™ מוטורמה הם כמו בית קטן שאני מסוגל לקפל, לארוז, לגנוז ולהקים מחדש שוב ושוב. אם הם לא היו קיימים בסביבה, אפשר שהיה לי בית אחר, אך כל עוד הם פה – אין לי עניין בבית אחר. אני מאוהב.

Motorama :: Rose in the Vase

Motorama :: To the South

Motorama :: Young River

Motorama :: White Light

האלבום המלא והמעולה

היתה תקופה במהלך השנים האחרונות שבה נאלצתי להתעורר לעבודה כל בוקר ב-6:45 רק כדי לשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר, ואז לקום מחדש לעבודה ב-7:45, ולשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר. זה סיפור אמיתי. באותם ימים כתבתי שדרות קצרות של מילים על כלכלה ושלחתי מבזקונים לאחת מתחנות הרדיו, אבל כל זה לא היה מעניין יותר מדי, אלמלא התובנות המעושות שצברתי בזמנו. אחת מהן היתה שרגעי הבוקר הראשונים, הדוממים יותר, אלה שבהם אבי בחיפה כבר מגולח ולבוש לעבודה משום מה, הם הרגעים הטובים ביותר למוזיקה. אין צליל או קצב שלא מתאים לשעות האלה. הייתי יכול להתפוצץ אז בחצי שעה של מסיבת אלקטרו אוסטרלית או לשקוע בדמדומי ערות עם נבל וזמרת מייסרת. הכל עבד והכל לכד אותי. בשבוע האחרון כל זה מעט חוזר, לפרקים.

כל בוקר נפתח בריצה במדרגות בית האבן ×”×–×” כדי לסיים פרוצדורה עירונית קטנה בסביבות 7:50, שעה מאוחרת עבור הורים צעירים וכד', אך כזו שבה השמש עוד לא מאירה את המיטה שלי. ובכל פעם שהריצה הזו מתחילה, אני חייב להריץ משהו קטן בראש – שיר, דרך, סיפור, ממתק. למעשה, ברוב הפעמים בשבוע וחצי האחרונים אני מפיל על עצמי, או שמא מפעיל את עצמי, עם אלבום המופת החדש של Taken By Trees השבדית, Other Worlds. האלבום השלישי של ויקטוריה ברגסמן הוא מחווה להוואי, לטענתה, אך יש הטוענים בנחרצות ×›×™ הוא מחווה לשחרים של אחרי שכרות לילה קלה. כמו שהוא מגרה אותי, כך הוא מוליד כמיהות קטנות להתרפקות בתוך כרית נוצות מאיקאה, דוקרנית ורכה גם יחד.

מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שבהשוואה לאלבום ההודי משהו שהיא הוציאה בפעם הקודמת, זה שהכריח אותך למרות הכל לדמיין את עצמך בשארוול בורדו שאינו נוגע אליך באמת, הפעם אתה מחויב לתנועה קלה עם הידיים באוויר, להתמתחות ארוכה ולניפוץ אננסים על רצפות מרפסות של אחרים. כך נולדים בקרים מטלטלים עם שמש בעיניים, ללא כל סנוור. ואז לאחריהם שוב צריכים לרוץ לאנשהו.

Taken By Trees :: Large

Taken By Trees :: Dreams

Taken By Trees :: Only You

Taken By Trees :: In Other Words

האלבום המלא והמעולה

כל כך הרבה ברושים התפזרו להם כניצבים בסיפור ×—×™×™ החדש. בין הפוסט הקודם לזה הנוכחי הספקתי לארוז 15 ארגזים בבגדים, ספרים, תקליטים ועולמות קטנים שלמים בני עשור לפחות, ועזבתי שוב את תל אביב כדי לחיות את ×—×™×™ החושך והאור האמיתיים בירושלים ההיא. אותה עיר שהעניקה לי בעבר פעמונים זדוניים מחוץ למרפסת אחרת, שאחזה בי מעל גיא בן-הינום עם פיסות השלג שלה, שטלטלה את ימיי לפחות פעמיים – כפי שאף מקום אחר לא × ×”×’ בי קודם לכן. שבתי אליך, ירושלים, כשידיי השזופות מכסות את ×¢×™× ×™×™ כלא מאמין לכאורה – ×–×” אשר המום מצעדיו במעלה הגבעה, אך גם כמאמין גדול – כמי שצלח את ירידתו המדודה מהתל החולף.

והימים היו בסימן הלילות, אלה הקרירים והייחודיים, המבשרים את התקרבותו של רגע חדש – רגע מכונן שעומד להכות בי. גל חדש של אהבה שלא ידעתי נחת עליי, ולצדו המתנה משונה לבאות. בשבוע הבא דנמרק וגרמניה, בעוד שלושה שבועות ספריות וערימות כתבי עת. לאור כל המעברים החדים האלה, קצת התקשיתי באחרונה להבין מה אני, היכן אני – וכך, גם איזו מוזיקה נכונה לי. דבר לא ריגש אותי לבד מכמה שירים בודדים שעוד אכתוב עליהם רבות בחודשים הקרובים, אך הכל השתנה בסוף השבוע האחרון. למעשה, מסוף השבוע האחרון – שוב יש לי בית, עם מרפסת, בין עצים, על הרים, גדוש תמונות ומצבי רוח, כמו שצריך.

ובתוך כל ×–×”, מצאתי את ×”×›×™×£ הירושלמי הראשון שלי. קוראים לזה Suburban Living וזה שייך לבחור בשם ווסלי באנץ' מווירג'×™× ×™×”. הבחור ×”×–×” לוקח כמה מוטיבים שגורים מאהוביי המוזיקליים האחרים, נאמר Wild Nothing, ומשגר אל החדר ×”×–×” שלי כבר כמה ימים כמה להיטים נעימים שעשויים להתגלות כגדולים – אם רק ירצה השם. אני מוכן להשתכר לצדו פעם בכמה זמן, כדי להתחיל מחול חדש שכמותו עוד לא ידעתי אף פעם. אני מוכן להתרגש מססמאות הנעורים הקלות שלו, ×›×™ גם כאשר אינני מתאים למקום שבו אני נמצא, אני מתאים למקום ×”×–×” יותר מאשר למקומות אחרים. זוהי נחמה קטנה, זהו שיר נפלא.

Suburban Living :: I Don't Fit In

Suburban Living :: Give Up

Suburban Living :: Float in Clouds

ה-EP הזה, שעושה לי את הערבים האחרונים, להורדה

Every Little Hair Knows Your Name

הנה מגיעים כל המשפטים הגדולים והרזים גם יחד, כל האנקדוטות הסנטימנטליות, הזיכרונות הבלתי נדלים מימי גשם של שנים אחרות, שבריהן של כמיהות שפעם ידעתי לצייר אחרת. הנה באים שבדים מקריחים רכובים על סוסים איסלנדיים כשדני מגודל ואהוב ניצב לידם, מטפסים כולם ביחד על תלי השטיחים שגלגלתי בשש דירות שונות, בולסים במשותף חלומות נאיביים על ימי ערפל. הנה מצטיירים להם מעצמם עצים גדולים יותר, בניינים נקיים יותר, ילדים מנומסים יותר, צעיפים עבים יותר, יינות טעימים יותר, דגים פשוטים יותר, ספרים רבים יותר, סופרים רבים יותר, ברנשים מרוחקים יותר, ימים קרירים יותר, חיים של אחרים. הנה מפזרים מול עיניי שורות ארוכות של מילים שידעתי כי יבואו בדיוק בשעה הזו, כששוב אין טעם לרדת אל המדרחוב הצר שבו אני מתנהל כבר שנה וחצי בלי רצון אמיתי להפוך לחלק ממנו. הנה חיוך, הנה פרצוף מיובש, הנה חיוך, הנה פרצוף חמוץ, הנה חיוך. הנה מתקרב שיאו של קיץ ארוך במיוחד, והנה תחושה של סתיו רציני שמגיח עוד שעה כדי לאכול את כולי, במכה אחת. הנה נולד לו האלבום החדש של ינס לקמן.

×›×™ הלילה ×”×–×” שייך לך ינס, במלוא הדרך. אותו עלם נצח שבדי – ×–×” שאינו יכול להיקרא גבר, בחור או נער – התפרץ במפתיע, מוקדם מן הצפוי, עם התקליט החדש שלו – I Know What Love Isn't, ולאחר כשלוש האזנות משותפות עם רעותה, עוד אחת בסלון האישי שלי ולקראת עוד עשרות אל תוך השבועות הקרובים, אני חש מואר שוב.
אמנם לעולם זה לא ירגיש שוב כבאוקטובר 2004, חולה במיטה בחיפה, אבל זה תמיד ירגיש נכון, במיוחד כהתחמקות מכל רצינויות אוגוסט. שוב, כמו במרבית שירי העבר שלו, ינס מצליח לשיר בחמידות אין קיץ על מפגעים רגשיים כאילו היו כל אלה ימים ורודים, צהובים בהירים, ירוקים עדינים, חביבים, מקסימים ונפלאים גם יחד. וזה כל היופי. זהו אותו משחק מודע לעצמו, אירוניה חסרת קץ ובושה, דכאון ובדידות מחופשים למרציפנים מצופי שוקולד. עשו את זה קודם לפניו, לא בטוח שעשו זאת כך. כי מאז בל אנד סבסטיאן של שנות התשעים לא נשמע בחלל היער הקטן והמדומיין שלנו כינור שכזה.

Jens Lekman :: I Know What Love Isn't

Jens Lekman :: Become Someone Else's

Jens Lekman :: She Just Don't Want to be With You Anymore

האלבום המלא והיפהפה

במבצר החיפאי החמים שבו ניסו לטפח אותי הוריי קשה היה להימלט מסערות הנפש, הקטנות והמיותרות, הגדולות והמוצדקות וגם הגדולות והבלתי מובנות. כשהייתי בן 11 אחותי הגדולה ירדה מהארץ, אף שמעולם לא שמעתי איש במשפחתי משתמש במונח הזה. אחותי עברה לגור בארץ רחוקה ומוזרה דוברת ספרדית, בין פנמה לניקרגואה, ולראשונה ראיתי אז את הוריי בוכים. כלומר, אני משוכנע שראיתי אותם בוכים לפני כן, אך לא באמת הבחנתי בכך. וכשראיתי את הוריי בוכים בראשונה, בכיתי גם אני.

מאז אותו נובמבר ב-1994, הפכה הפרידה למרכיב חיוני ברקמת החיים המשפחתית שלנו. אחת לשנה לפחות, ידענו כולם שצריכים להיפגש, ואז להיפרד. באותן שנים, שמרנו על קשר משונה באמצעות פקסים ארוכים ומתנות פעוטות. אחותי היתה שולחת לי קלטות של מנגינות חלילים דרום אמריקאיות, ואני הייתי כותב לה סיפור קצר ושולח. היא היתה משגרת אליי בובות של תוכים צבעוניים, ואני הייתי מתרוצץ כדי לאסוף מספיק חוויות עד המכתב הבא. אם ×”×™×” דבר ששנאתי היו אלה הפרידות הארוכות לאחר כל ביקור שלה או שלי – בשדה התעופה, ברחוב הלוהט מתחת לבית הוריי, בכביש עטוף הדשא שלצד ביתה האקזוטי. לא ידעתי כיצד לבלוע את הנפנוף האחרון, את תחושת הפספוס, את הידיעה שרגע לאחר סגירת הדלת – לא יודעים יותר איך המציאות נראית באמת. לא סוף העולם, אני יודע, אבל הייתי ילד או נער. אין ×–×” משנה. בראשי החמצתי עולם ומלואו.

הלילה ×”×–×” הוא אחד מאותם לילות. בעוד כמה שעות שוב נאמר להתראות אחותי ואני, ונמשיך להתבגר במרחק 12 אלף קילומטרים האחד מהשנייה. למראה ערימת המזוודות אני כבר רגיל – הוא אינו נוגס בי כבעבר, אך פולחן הפרידה עודנו פה. הפולחן ×”×–×” מחייב אותי להתרכז במשמעויות הרגילות של הדממה שאחרי, והוא זקוק לקולות ולצלילים. כבר חשבתי שאין לי צלילים מתאימים לפולחן הנוכחי, ואז הופתעתי: האלבום החדש של Wild Nothing התרסק לפניי.

הכלום הפראי ×”×–×”, הרכב הדרים-פופ הפנטסטי של ×’'ק טאטום מווירג'×™× ×™×”, כבר סיפק לי את המנוני התלישות והפרידה מחיי הירושלמיים ב-2010. האלבום הקודם שלו, Gemini, פתח וסגר לי ערבי ייאוש של התעסקות באריזה, בחלומות על אריזה, בביטולי תוכניות אריזה, באריזה של ארגזי כאב וגעגוע. הוא הפך לאלבום משמעותי כל כך בראייה ארוכת הטווח שלי, עד ×›×™ באמת שלא נזקקתי ליותר ממנו בכל הקשור ל-Wild Nothing. זו גם הסיבה שבגללה ניגשתי אל הפתעת הערב הנוכחי, אלבומו השני – Nocturne – ללא כל ציפייה מיוחדת. אלא שאז.

אלא שאז התברר לי שאני מוכן לתקופת השינויים והפרידות – הכפויות והיזומות על ידי – ×›×™ יש לי מלווה. הרכות ההיא של 2009-2010 עדיין פה, אך צורפו אליה תעתועי שמחה קטנים, מלודיות בניחוחות שבדיים ממשיים והפקה מלכותית יותר. הילד טאטום נעשה לעלם חמודות, והצליח לייצר אלבום שטכנית – לפחות כך נדמה בינתיים – מתעלה על קודמו. אמנם אינני יכול עדיין לדעת איך ארגיש בחברתו בגשם האמיתי הראשון של נובמבר, אבל אני יודע מה הוא עושה לי כעת כשרוח המזגן המלאכותית מלטפת לי את הפוני. אני מוכן לפרידה נוספת.

Wild Nothing :: Nocturne

Wild Nothing :: Midnight Song

Wild Nothing :: This Chain Won't Break

Wild Nothing :: Only Heather

Wild Nothing :: Shadow

האלבום המלא והמעולה, כנראה

פעם העמודים הרבים שמצויים פה הגיעו בגרסת הכל כלול סקנדינבית שכזו. אחת לכמה ימים או שבועות, היינו מגלגלים אל תוך האייפוד רעב שורות על גבי שורות של צבאות, או שמא להקות, מממלכות הרווחה הצהובות. באותם ימי שפע השירים היו רכים כמרשמלו מנורבגיה, אווריריים כקרמבו יקר מדי מדנמרק, חלקלקים כהרינג ברוטב חרדל מפינלנד ומתוקים כיום שמש חמים – לא חם – בשבדיה. היו אלה ימי תום, ללא נעורים כלל, אשר היו ואולי לא יהיו עוד. סתם, אני מגזים. הם תמיד ישובו, ×›×™ הדלת פתוחת בפניהם. כלומר, לא רק להם.

לא רק להם, ×›×™ בשנה האחרונה הסכמתי לשתף פעולה גם עם צד אחר של סקנדינביה, ×–×” שאוהב להחטיף לעצמו בפנים, לאגרף את האף של עצמו, ולמרוח את הדם על השפם ללא רחמים. זהו הצד המגלומני של סקנדינביה, שאת שלוחתו הדנית סיפקו עד ×›×” ICEAGE ואליו מצטרפים כעת, כלומר בחודשים האחרונים, Holograms המצוינים שמגיעים משבדיה. בניגוד לכל הדברים השבדים הרגילים שנוגעים בי, הם חתיכת לכלוך יפהפה, צווחני, לא מלודי – ולא, לא גם לא חדשני יתר על המידה.

כל מה שיש באלבום הבכורה שלהם ×”×™×” פה קודם, נוסה שם קודם, עבר לידי או × ×’×¢ בי קודם – אבל על הזין שלי, באמת. הרעיון הטמון מאחורי השירים שעושים לך את היום, השבוע, החודש או השנה אינו נוגע תמיד לפיסת ההיסטוריה שהם ייקחו לעצמם בחייך. לעתים הם יכולים להסתפק בלגרום לך לפרק את הבית או את מערכות היחסים שלך (כמו שכבר קרה עם שיר אחד פה) ולפעמים הם פשוט יגרמו לשכן שלך לדפוק על הדלת בהיסטריה. איזו אופציה בין השתיים אני מעדיף? הייתי מעדיף לפרק לשכן שלי את הבית. חבל שהוא עזב.

Holograms :: ABC City
Holograms :: Monolith
Holograms :: Chasing My Mind
Holograms :: You are Ancient
האלבום המלא והיפה