אני חייב להודות שהיה ×–×” רק עניין של זמן באחרונה, עד שאתחיל לחוש שוב בצורך לברוח מפה. אני מביט על הרצפה בחדרי ורואה עשרות ספרים שעליי לקרוא מתישהו, אני פותח את המחשב, עובר בין הספריות השונות ומזהה עשרות מאמרים שעליי לסיים ממש עכשיו, אני מתבונן על האדניות היבשות שזרוקות על הגדר בחוץ ויודע שגורלן נחרץ, ולבי נחמץ. אני פאקינג צריך חופש, לשם החופש, בשם הצורך, ×–×” הטבעי והריטואלי. בא לי לעמוד בצידי כבישים ביוון, להישרף בשמש, לחכות שמכוניות יעצרו לנו בין סלוניקי לחוף כלשהו, להזיע את נשמתי בשורטס קרועים וגזורים, ופשוט לנוח. אני רוצה להשתכר מהבוקר עד הצהריים, לאכול משהו, ואז להשתכר שוב מאחר הצהריים ועד הלילה. כדי לעשות את כל ×–×” אני חייב לסיים פה משהו, ואז אהיה מוכן. עם זאת, החלום – או החלום – הוא כבר מסודר על המדף, רק מחכה לי. עוד רגע.

וכמו תמיד בשלב ×”×–×” של השנה, המוזיקה מתחילה להצטמצם לכדי תמצית מרוכזת של מסיבתיות נטולת סיבתיות, ולבד מבלילות הקצרים – הרעיון הכללי הוא פשוט: אני צריך צבעים, ×›×™ מולי עמודים בשחור-לבן, עשרות אלפי עמודים בשחור-לבן. אז היכן משיגים את הצבע ×”×–×”? נגיד, כאן:

Thumpers הם צמד לונדוני קליל, מחויך, ×”× ×¢ באיחור קל על המסלול המהיר שבין Passion Pit לבין כל מה שאי-פעם אהבתי ב-Chillwave. כלומר, לכאורה מדובר בפסקולים מושלמים לקיץ 2010, אבל איכשהו ×–×” עובד נכון גם היום, וזה מרגיש כמו משהו נפלא כדי להתחיל איתו את החיים. להרכב ×”×–×” עוד אין אלבום, אלא רק כמה שירים, ובאחרונה יצא להם הסינגל שלעיל, ואם הם יהיו זריזים מספיק – נדמה ×›×™ קיץ 2013 יכול להיות שלהם. בינתיים, עד שדבר מן הסוג המיוחד ×”×–×” יקרה, אני תקוע כבר כמה ימים בלופ איתם, מחכה ששיר חדש ×™×’×™×— (מה שלא נראה שיקרה בקרוב), ובעיקר חדור אמונה שבעזרת הצבע שלהם, גם הדפים שלי, על אלפיהם, ייצבעו במשהו. נאמר, בירוק וצהוב.

Thumpers :: Unkinder

Thumpers :: Dancing's Done

Thumpers :: Sound of Screams

×–×” קרה אתמול, אבל משום מה הסרבר לא עבד – אז רק עכשיו ×–×” עולה:

לא ידעתי את נפשי מרוב ______ כשהמבול המפתיע החל להכות בזגוגית. הטיפות הללו היו גדולות מ____, ____, כמו טיפות שמגיעות באמצע שעה לא להן. האוטו עמד במקום באמצע רחוב _____, כמה סטודנטים רצו להסתתר מתחת ל_____ קטן שכנראה נשבר בסופה האחרונה שהיתה פה מזמן; ואני פשוט קיוויתי שהזמן _____. פעם חשבתי שגשם באמצע שומדבר, מבשר על _____. אולם בפעם הזו, היום, הרגשתי ____, ____ במיוחד, עצמתי עיניים, בלעתי עוד בועות רוק מהולות ב_____ והמשכתי הלאה. קיוויתי שעד שאגיע _____ כל זה פשוט _____ או לכל הפחות ______. זה _____ לי. היו מספיק _____ בחיים האלה שבהם _______ כמו ____ זדונית ובעלת ____, כשהיה לי את הכל. היו גם מספיק _____ זדוניים שבהם _____ כמו אדם _____ ונטול _____ כשלא היה לי דבר. את כל מה שיש לי היום לא הייתי מחליף בדבר. הייתי רק לוקח עוד ועוד. כמו ראשון המורעבים.

איכשהו בתוך כל ×–×” ×”-EP החדש של ______ ____ מתפקד על תקן התשובה ×”×›×™ ______. הוא מצפצף על ×”_____ האחרונים שבהם _____ על הצד, הוא מתנגן כשריקה מלודית של ____, _____, _____ צבעוניים – כמו השמש המתפוררת בשבוע האחרון. כבר מרגיש לי ____ לכתוב פה אחת לכמה חודשים על האופן שבו ×’'ק טאטום ____ בי. אך הוא לא ____ רק בי באופן ×”×–×”. לאורך השנים האחרונות פגשתי מספיק מכרים, ידידים וחברים שבחרו לומר לי שהמוזיקה הזו שלו _____ אותם. באחרונה אפילו ×”×’×™×¢×” לשעת הקבלה שלי _______ עם _____ של הלהקה. ×–×” שימח אותי. הלוואי וכל בני האדם, בכל עיר, בכל כפר יחזיקו ב____ גם כן _____ חולצה של ______ ____. או אז, גם כשיגיע גשם מפתיע אני מבטיח ×›×™ ____ __ ___ _____, ובמיוחד את ____ _____.

Wild Nothing :: The Body in Rainfall

Wild Nothing :: A Dancing Shell

Wild Nothing :: Data World

ה-EP היפה כל כך

אני קלישאה מהלכת. קלישאה מהלכת של אהבת חורף, של רדיפת שמיים אפורים, עלי שלכת מיובשים ורוח שורקת בסמטאות שנוצרות בין החלון הפתוח מעט לבין הקיר. כמעט כל מי שבאמת מכיר אותי, וגם אלה אשר אינם באמת מכירים, יודעים שאין דבר שלכאורה אני אוהב יותר מאשר לילה של סופות רעמים, המלווה בברד ובתחזיות המבשרות ×›×™ עוד אין רואים את סוף הסערה. לפני כמה שנים רעותה קנתה לי באמריקה מד טמפרטורה דיגיטלי, ×›×–×” שמודד את המעלות בבית אך גם מחוץ לו, רק בשל כמיהתי לקור לא נגמר. אבל החורף תמיד נגמר, תמיד תמיד נגמר, ואז הוא מרבה לנדוד דרומה ביחד עם שאריות מצב הרוח שלי. החורף ×”×–×”, גם אם הוא אינו מרגיש זאת, הוא אחד מתחביביי החשובים. אני אוהב לראות ולשמוע את שלל בני האדם שסביבי מתלוננים על כך שאפור להם, מייסר להם, מנוכר להם, מדכא להם. אני אוהב לשמוח לאידם – אני מת על ×–×”. אני מת שהקיץ שלהם ימות. או לפחות אהבתי זאת.

בחודשים האחרונים, ככל הנראה בשם האהבה לגל – ×›×™ שם הכל מתחיל ונגמר – אני מוצא את עצמי בדיסוננס לא רגיל: אני חפץ בשמש, אני רוצה שהקיץ יבוא וימיס אותי. אני רוצה לשים על עצמי את כל השורטס שקיימם בעולם, אני רוצה שיהיה לי חם, אני רוצה להזיע. כן, ייתכן שכל ×–×” נובע מהידיעה, מהעובדה בעצם, שאת הקיץ ×”×–×” לא אעביר בערי הלחות הישראליות – ובכל זאת, נדמה לי שמשהו בי נפרץ. אני רוצה את הקיץ ×›×™ אני רוצה לראות את ההמון, אני רוצה להזדעזע מכאבי הקרניים הצהובות על הדשא, אני רוצה שהכל ייחרב, אני רוצה לחיות. ייתכן שאיבדתי משהו בדרך, או שאולי אני סתם שוכח כמה רע כל ×–×” יכול להיות, אבל אני רוצה. ממש רוצה.

כפועל יוצא של התופעה האישית חסרת השליטה הזו, אני בעיקר מחפש באחרונה את פסקול הקיץ שלי. בשבוע האחרון, למשל, ויתרתי על תחנת הרדיו השוויצרית שלי שמסייעת לי להירדם עם סונטות עתיקות, והחלפתי אותה כשהלכתי לישון בפלייליסטים רקידים למדי. שלשום התעוררתי בבוקר עם האלבום החדש של הרכב האלקטרו-פופ הצרפתי Le Femme, ובחיי ששמחתי. עם זאת, כל זה לא הספיק. לא לי ולא לכרית שאותה חיבקתי. למזלי, אמש נפל דבר: האלבום החדש של Small Black דלף.
הרביעייה האמריקאית הזו, שהיתה לאחת ממכתיבות הקצב של ×—×™×™ ב-2010 עם כל הצ'ילווייב הקצבי והמעודן שלה, חזרה – כפי שקיוויתי שתחזור – וכל כולה שמש. כל שירי האלבום ×”×–×”, Limits of Desire, אמורים בכלל ללוות אותי בנסיעה לחוף כלשהו, כמו בפעם ההיא לפני שנים שבה נסענו כולנו למכמורת, יחפים, מנסים ללעוס גת ללא הצלחה. אז, כשקפצנו על החול וישירות למים. בין אם ארצה בכך ובין אם לא, החלום המצהיב שלי עומד להתגשם: מצאתי את פסקול קיץ 2013 שלי. לפחות את אחד מהם.

Small Black :: Breathless

Small Black :: Only a Shadow

Small Black :: Free at Dawn

האלבום המלא והכה מעולה להורדה

בין כל סיפוריה של השכונה בה אני מתגורר בימים אלה, סיפור אחד תמיד צובט את לבי יותר מן האחרים. בשנות הארבעים חיה פה, באחד מרחובותיה של רחביה, המשוררת היהודיה-גרמנייה אלזה לסקר שילר. היא מעולם לא באמת רצתה להיות פה, אך כידוע כנראה שלא היו לה יותר מדי ברירות. סביר להניח שבאותם ימים עוד לא היה פה ירוק במיוחד ושטרם נשמעו פה במרחב זמירות שבת חורכות מרפסות. על איש עוד לא נאמר קדיש, ומערת החשמונאי ברחוב אלפסי היתה גלויה לעין יותר מתמיד, אם מישהו בכלל הבחין בה באותם ימים. אלא שבין הברושים הצעירים, נטולי צל העתיד, הסתובבה גם לסקר-שילר בעלת השיער הכהה, העבה, כשמאחוריה לעתים צועדים היו מיני ילדים מקומיים, בני יקים אחרים, שהיו משליכים עליה אבנים קטנות, מושכים בצמתה בדיאלקט כלשהו, מרוצים מעצמם. או, כמה שהיא שנאה את פלשתינה.

בתחילת 1945, כשהיא סובלת מעצבות קיומית בשיאו של החורף הציוני, רחוק מוופרטאל, עיר הולדתה, היא גוועה לה בסיועו של התקף לב קטן. באופן סמלי, כמה שנים מאוחר יותר מצבתה בהר הזיתים נהרסה, אך שוחזרה והוקמה מחדש אחרי 67. מדי פעם, כך נודע לי בעבר, פוקדים את המקום גרמנים בודדים, מנסים להתרשם מהנוף שאותו לא בחרה. אתמול בסביבות תשע בבוקר קפצתי אל בית הקברות המשונה ×”×–×”, בניסיון למצוא את מצבתה – אך כשלתי בין סלעים לנופי זית וכנסיה רוסית מוזהבת. משהו העמיד אותי במקומי, השיב אותי אל המכונית, אל השמש המדברית החזקה. מיד הפעלתי את כל המוזיקה הרגילה שחוצבת את השבועיים האחרונים – רצופי הקריאה הבלתי פוסקת.

ראשונים בשרשרת השירים היו Tropical Popsicle מקליפורניה. ארבעה גברים שכל קשר בינם לבין הקיץ הישראלי, לא כל שכן למשוררות הגנוזות של ארץ ישראל, אינו קיים גם אם מנסים להתעקש על כך עשרות פעמים. איכשהו, בין Echo and the Bunnymen ל-Deerhunter – ממש כך – הם יוצרים את הצלילים שלהם באלבום הבכורה המצוין שלהם, Dawn of Delight. כל כולו אייטיז מהזן הנכון, ×–×” שתמיד מושיב אותי בכוח בשבי, בורא לי תסמונת שטוקהולם קטנה, ואף מחיה אותי. מצד שני, לאור הצבעים החדשים-ישנים שמאפיינים את עונת השנה הנוכחית, אני חושש שבסופו של דבר האלבום ×”×–×” ייאלץ לחכות ללילות בלבד. ופה ברחביה, הלילות עוד קרירים, בדיוק כפי שהיו לפני 68 שנה.

Tropical Popsicle :: Ghost Beacons

Tropical Popsicle :: The Age of Attraction

Tropical Popsicle :: Cathedral City

האלבום המלא והיפה

"תנשום את האוויר הזה", הוא אמר לו מיד כשהם הגיעו אל העיר האחרת, "תנשום את האוויר הזה ותגיד לי אם באמת יש לדעתך אוויר טוב מזה". הוא נשם את האוויר ההוא, ובתוך תוכו ידע שלא חסר בעולם אוויר טוב יותר מן האוויר של העיר האחרת. ועם זאת, כמו שרבים אחרים היו נוהגים, הוא פשוט שתק ושאף עוד. כעבור כמה שעות הוא שוב עלה לאוטובוס קופצני שהרים אותו לעיר שלו, ועל הדרך הרים אותו מעלה. כל הדרך הוא ישב וחשב לעצמו על כך שאת שמחת החיים שהעיר שלו, זו שבה לכאורה האוויר צלול גם אם לא מספיק, הוא אינו צריך לחלוק עם איש, כי מי שממש רוצה לחוש בה יודע היכן למצוא אותה. כשהנהג עצר במחסום בכניסה לתחנה המרכזית, הוא נעל את נעליו, סידר מחדש את השיער ומחק מזיכרונו כל משפט מערער שאמרו לו, כל חלום שאחרים מגשימים במקומות אחרים שטובים אליהם לכל היותר פחות משהעיר שלו טובה אליו. הוא דחף קצת עם הרגל את שכנו למושב הכפול, נעמד, חיבר את האוזניות לראשו, ועצם עיניים.

וכשהוא עצם עיניים הוא הבין שאין באמת מקום שעומד בפני עצמו ללא זיקה כלשהי למקום אחר. כך למשל, הוא חשב, בעודו מאזין לאלבום החדש של French Films, ברגעים מסוימים הלסינקי יכולה להיות מנצ'סטר, שאולי בכלל יכולה להיות בשעות מסוימות לוס אנג'לס. הוא מעולם לא ביקר בערים הללו, אבל הוא היה משוכנע בצדקתו. איש לא יכול היה לשכנע אותו אחרת, כי איש לא באמת התעניין בדעתו. הוא הסיר לרגע את האוזניות כדי להשיב על שאלת ה"מה נשמע?" של המאבטח בכניסה לבניין התחנה, זרק את התיק על הפס הנע האנאלוגי של מכשיר הרנטגן, נדחף קלות על ידי רובה של חייל צעיר, הסתובב לאחור, חייך קלות מבלי לזייף דבר, והחזיר את האוזניות לראש. לפתע הוא נזכר בפעם הראשונה שבה האזין ללהקה הפינית הזו. "זה היה בלילה ההוא בהמבורג", הוא אשרר. "שום דבר לא היה יפה אז בחיי", הוא אשרר לעצמו בשנית ללא טיפה של רחמים עצמיים. "מזל שהכל יפה בחיי היום", הוא אשרר לעצמו בשלישית, צעד בדיוק במקצב של הלהיט הלא מוכר שהחבורה הזו מהלסינקי בדיוק החלה לשיר, אלה שנשמעים יותר בריטיים מסטון רוזס, ונגס בבורקס פטריות שבדיוק קנה. "הוא נשמע בדיוק כמו איאן בראון", הוא אשרר לעצמו ברביעית, ומיד נחנק מעט מבצק העלים שנתקע לו בגרון.

French Films :: All the Time You Got

French Films :: 99

French Films :: Where We Come From

French Films :: White Orchid

האלבום המלא ומעולה

בשנתיים האחרונות לחבריי ולי יש הרגל חיפאי משונה. כמעט בכל פעם שאנו באים אל עיר נעורינו, אנו מזדמנים שלא במקרה לפאב קטן בעיר התחתית שבו נוהגים לשבת לרוב רק גברים בני 50 פלוס, כאלה שעשו כמה שעות מחייהם על מנוף בנמל, או שמא זו רק חזותם הרומנטית בעינינו. בפאב הזה, שאותו אנו נוהגים לכנות "מועדון חברים" בשל שלט המתכת הקטן שדבוק לדלתותיו, משמיעים כמעט ורק מוזיקה מזרחית או יוונית, ומדי פעם מגיע זמר כלשהו ושר בעצמו את השירים לצלילי קלידים שכאלה. בפעמים הראשונות שנכנסנו לשם, הסתכלו עלינו בפרצופים עקומים, היו גם מי שצחקו על האשכנזיות התל-אביבית המתפרצת שלנו, אבל אנו בשלנו המשכנו להיכנס עם הראש בקיר, ואיכשהו עם הזמן (לא שעבר זמן רב או שאנו כאלו משמעותיים למקום) למדו חברי המקום לקבל אותנו, או שבעצם אנחנו למדנו לקבל את הנוכחות שלנו במקום הזה, שכל כולו חיפה כמו שחיפה אמורה היתה להיות.

בשבוע שעבר, בשישי בצהריים, התיישבתי שם לבד על הבר מצויד במצלמה העתיקה החדשה שקנתה לי גל. מזגו לי שלוש בירות קלות, הגישו לי ארבע צלוחיות גדושות בשקדים לחים, בוטנים, זיתים וחמוצים, ועשו לי טוב, אבל ממש, ללא כל כוונה. סביב שולחן ארוך אחד ישבה שרשרת כרסתנים מבוגרים שחגגו יום הולדת 80 ומשהו ליצחק אחד, וזמר צעיר בדיוק חיבר את המיקרופון בדרך למחרוזת שירים יווניים בעברית. לידי התיישב גבר אחד שלא ראיתי מימי, פיטר שמו – ומהר מאוד הבנתי שהוא האיש שעל שמו נקרא הפאב ×”×–×” באופן רשמי "פיטרס". הוא גם ×–×” שניהל את המקום במשך 25 שנה עד לא מזמן. 25 שנה עם הקולות של חיפה שמזכירים את פיראוס.

פיטר סיפר לי שפעם, בסוף שנות השישים, הוא נחשב לגבר ×”×›×™ יפה בחיפה, ×–×” שיצא עם חמש מלכות יופי, דגמן לבתי אופנה בעיר ובתל אביב, ניהל את חנות הבגדים ×”×›×™ לוהטת בהדר, וכן – הוא גם ×”×™×” החבר ×”×›×™ טוב של מייק בראנט. הוא דיבר, הדליק לעצמו סיגריה אחרי סיגריה, לגם מהבירה שלו, וגרם לי לקנא. כל כך קיוויתי שאיכשהו הוא יצליח לגרור אותי איתו לסוף שנות השישים ההן, לזמן שבו משהו באמת קרה בחיפה תחתית, לימים שבהם הייתי יכול להתגלגל ברחובותיה בשישי אחר הצהריים ובאמת לחשוש שמישהו ידרוס אותי. בשלב מסוים בשיחה הוא חשף בפניי תצלום ישן שלו ושל מייק, שוכבים על הבטן בחוף השקט בבת גלים ב-1969, וגילה לי איך הסביר לתחקירנית כלשהי לא מזמן שלא קיים כל סיכוי שבעולם שהחבר ×”×›×™ טוב שלו ×”×™×” הומו ולכן התאבד. שאלתי אותו עשרות שאלות, עד שבשלב מסוים הבנתי שמי שמתרגש משנות השישים-שבעים האלה בחיפה ×–×” בכלל לא הוא, אלא אני. ×–×” ×”×™×” גם השלב שבו לא היתה לי ברירה רפלקסיבית אחרת לבד מלשתוק ולשכוח מכל ×–×”. ×›×™ כל ×–×” לא שלי.

פיטר ומייק לוהטים ב-1969:

וחיפה כבר יותר מדי זמן לא שלי, וגם לעולם לא תשוב ותהיה שלי. עיר החלומות הנימוחה הזו, יתומה מאלפי בניה ובנותיה, מצמיחה עלוות כמו שירושלים מצמיחה אבנים. את הימים שבהם חבריי ואני חלקנו אוזניות והאזנו ל-Stone Roses באי התנועה ברמת התשבי שמתי בצד, כמו גם את הלילה ההוא שבו השמענו Futureheads מדיסק צרוב לבעלים של פאב כלשהו ברחוב הבנקים, ואפילו את ההופעות המטופשות שעשינו על גג החנייה של אוהד והוריו. וזה כואב, כואב כמו שחורבן בית קט יכול להיות. בדיוק כמו הכאב שחש פיטר כשמייק שלו קפץ או "נזרק", כפי שהוא מתעקש, מחלון המלון בפריז.

עוד כמה דקות אארוז תיק סקנדינבי קטן, ושוב נצא אל הצפון, בתקווה שמשהו השתנה ושמישהו כבר טרח להסיר את פרסומת הענק לסרט שעלה לאקרנים לפני שנתיים שתלויה בכניסה לעיר. את כל הדרך הזו אשתדל לעשות עם שירים שנשמעים כמו פעם, תמימים, רעננים, פשוטים. כמו השירים הרבים של This Many Boyfriends. חבורה של צפון-אנגלים שכותבים להיטים על בחורות שנואות שלא אוהבות את The Pastels, ומקפידים על Twee חינני ובהיר שיכול לגרום לי למוטט את עצמי עד אין קץ. בשנה החולפת יצא להם אלבום בכורה מקסים (מילה מחורבנת). לא הייתי משמיע אותו במועדון חברים, אבל לפחות בדרך אליו.

This Many Boyfriends :: (I Should Be A) Communist

This Many Boyfriends :: Young Lovers Go Pop

This Many Boyfriends :: Number One

האלבום המלא והמעולה

להוציא אולי את השנה ההיא שבה גיליתי בפסח את Lights & Music של Cut Copy, החג הזה מעולם לא היה משמח, אהוב או צבעוני מספיק. תמיד זרוע בזרעי אדמה מתייבשת, שיחים מצהיבים ומחשבות על אבדון ארוך טווח, תמיד גדוש תוכניות שלא יוצאות לפועל, וכמעט תמיד רצוף בחוסר החלטיות. למעשה, אפשר לומר שאני שונא את פסח לחלוטין. את כולו, מתחילתו של ליל הסדר, דרך השכרות הכבדה שעושה אותו נסבל, החמסין של חול המועד, ועד לרגע הזה שבו הוא נגמר וכל מה שנותר לך זה לאסוף את שברי התוכניות הגנוזות ולצאת אל הדרך הארוכה שמסתיימת בסוכות ברוחות של תקווה וזה. למעשה, אני מעדיף את יום השואה על פסח, אבל לא את יום הזיכרון. כי זה כבר סוטה מדיי.

ועם זאת, פסח הוא הזמן ×”×–×” בשנה שבו אתה מתעורר מוזיקלית. פתאום יש לך כמה דקות פנויות נוספות, ופתאום כבר לא ×”×›×™ מתחשק לך על כל האמנים העגומים – אלה עם הכינורות, עם המנגינות האבסטרקטיות והמעוננות, אלה שיושבים עם ידיהם על הפנים ורוצים שתעשה כמותם. פסח הוא עת מזויפת של התחדשות וגודש. לראיה, כבר שלושה ימים שאינני מסוגל לשבת שנייה בלי להאזין למשהו חדש, אף שלעתים אני חוטא עם Black Celebration של דפש מוד משום מה. ובכל הסופ"ש ×”×–×” איכשהו אני דבוק רק לבריטים, נותן לכל ילדי הממלכה ההיא צ'אנסים גדולים, מקווה, מקווה ממש אפילו, שמישהו ×™×™×’×¢ בי – ודי מופתע כשזה קורה.

The History of Apple Pie, נגיד, הם דוגמה טובה לזה. הם מגיעים מלונדון, הם הכלאה מוזרה של The Pains of Being Pure at Heart ו-Pale Saints והם עסיסיים כמו שבאביב אמיתי, ×›×–×” עם פרחים ולא עם קוצים, אמורים להישמע. רוב הזמן הם נשמעים כל כך טינאייג'רים שאני כמעט ומרגיש פדופיל, אבל לאור הפער שנפער בין גילי לבין גילם הממוצע של המוזיקאים שלי – כנראה שעליי לספוג את המכה הקלה הזו. בחודש שעבר יצא אלבום הבכורה שלהם – Out of View, ולבד מלומר שאני שמח מאוד עמו, אני יכול גם לציין שגדול הוא לא, אבל מימד הכיפוש נעוץ בו חזק כל כך, שעדיף שאשתוק ולא אצפה לקשר של שנים וכל ×–×” איתו. סתם נרקוד יחד כאילו ש-1992 חזרה. מיד אחריו אשים לי שוב EAST 17. ביוש.

אה, רגע: יש לנו עמוד חדש בפייסבוק שבו נוכל לשמור על קשר כלשהו. בואו ותעשו לו לייק קטן.

The History of Apple Pie :: See You

The History of Apple Pie :: Mallory

The History of Apple Pie :: You're so Cool

האלבום המלא והיפה