קרנטינו התיישב בחדרו האפל והבין שהגיע הזמן לכתוב את התסריט לסרט הבא שלו. אחרי שלושה שוברי קופות שתיארו את מאבקם של הכומתות החומות בלבנון של שנות השבעים, קצת אחרי הפלישה הצרפתית ולפני נפילתו של השאה באיראן, הגיע הזמן לקצת אקשן אמיתי. הוא ידע שלא יספיקו לו קלידים של שנות השבעים ושחורים בתספורות ססגוניות. הפעם, ידע, ידבר הישר אל ליבו של הקהל במגרש הביתי. אבו עלי, גיבור סרטו הנוכחי, ישלב את התכונות ההכרחיות לגיבור פעולה לבנוני. קרנטינו ראה את העתיד פרוס לרגליו. יהיו לו זיפים של איש אלקאעידה, אבל סוגיות של אופי שחיטת הבשר שעל שולחנו, זוטות המעסיקות אנשי דת, ואף צנעתן של הנשים בסביבתו - כל אלה לא יטרידו את מנוחתו בין מסע הרג אחד למשנהו. גיבורו של קרנטינו, יכול לצטט פסוקים מהקוראן רק לשם השעשוע, אגב רדיפת שמלות, קריעת כיסויי ראש ופסיעה בין סמטאות צרות משל היה מרקו המחפש את אימו על בטלוויזיה הישראלית ביום שישי לפני ארוחת הערב.

[מסעדת אל-רידה בנצרת (מומלץ בחום). רכבת הזמן לוקחת אותנו אל הריביירה הצרפתית בלבנון של שנות השבעים. זיאד רחבאני כתב בשנה שאינה ידועה לי משהו שנשמע כמו פסקול לסרט או מחזה (האופציה השניה סבירה יותר מהקריאה שלי על הבחור), אבו עלי. הוא בנה של פיירוז, הלחין את יצירתו הראשונה בגיל 13. בשנת 2008, אבו עלי הגיע לביקור אצלי.]

Ziad Rahbani - Abu Ali
Ziad Rahbani - Prelude Theme From Mais Al Rim

לכתוב באותו הבלוג יחד עם אביעד מרגיש בשבועיים האחרונים קצת כמו לנסות להשתלב בתנועה סואנת של משאיות עמוסות גזעי עצי באובב על כביש מהיר עם פולקסואגן חיפושית צהובה מודל '65. שפר עלי גורלי ואביעד הוא אינו נהג משאית טיפוסי (על אף חזותו המטעה) והנה הוא מסמן לי ממש עכשיו עם היד "כנס כנס אני לא ממהר". נפלאות האדיבות. גם כך לא היה לי רע להמתין בשולי הדרך, בטח לא כשעברה המשאית עם המיסטרי ג'טס. ואוו. ואווו.

לאלבום של הטוקיו פוליס קלאב חיכיתי בסבלנות שנה שלמה (כאמור). והנה, הגיע הזמן, ואלבומם יצא לאויר העולם בשבוע שעבר. מה רבה הייתה מבוכתי לכשגיליתי שאורכו אך ורק 28 דקות, ממש כמו שני שירים של אואזיס מהתקופה הקשה שלפני התקופה הקשה מאוד. בחצי שעה קצרה זו מצליחים חברי הקנדים לדחוס לא פחות מ-11 שירים לא רעים בכלל. אנרגטיים, דינמיים, מקפיצים וגורמים לי להגביר את הווליום ממש כמו שציפיתי. אם זה לא היה נגמר כל כך בפתאומיות, אולי הייתי מספיק להגיע למסקנה מה אני חושב על האלבום. אבל לא הספקתי, אז שמעתי אותו שוב ושוב. כמה פעמים. עדיין לא הספקתי. אבל היה כיף.

Tokyo Police Club - Graves
Tokyo Police Club - Tessellate

כמו ילד בן 14, חסר מעש ותקווה, מצאתי את עצמי מושך רבע לילה השבוע בנבירה בפורום המעריצים של סיגור רוס. אני יודע שיש בכך נימה מסוימת של פתטיות, אך מה לא עושים כדי להשיג עוד שביב מידע על האלבום שאמור ללוות אותך בסתיו. ובכן, כן, כפי שחלקכם ודאי כבר יודעים, חברינו האיסלנדים עומדים להוציא אלבום חדש במהלך הקיץ הקרוב - והעולם הפרטי שלי כבר דרוך ומוכן. השיר הבודד שניתן לשמוע ממנו עד כה הוקלט בהופעה חיה מיוחדת שנערכה בפאב הסירקוס ברייקיאוויק, ודומה כאילו הממתקיות של "טאק" עומדת להיעשות קצת פחות רלבנטית. מה אני חושב על כך? אני מרוצה. חסר לי קצת מוגוואי בחיים.

עם זאת, לא לשם סיגור רוס כינסתי את עצמי בישיבה מזרחית ליד המקלדת, כי אם בעבור חברים איסלנדים אחרים המכונים FM Belfast. צעירים ורעננים, בעלי תספורות סקנדינביות טיפוסיות (פוני היטלראי משוך לצד וגילוח אגרסיבי מתחתיו), הם נישאים על גבי משב רוח מופק למשעי. אמנם זה שוב אותו אלקטרו אופייני לימינו אנו, אך יש משהו במלודיות הטיפשיות שעושה לי טוב. את סינתייה שלהם אני מכיר כבר איזה תקופה, ואפילו ניסיתי להשמיע אותו לירושלמים עייפים מעט (והם לא נענו), אך הלהיט האמיתי מסתתר בקטע הווידיאו היו-טיובי המצורף, שצולם בהופעת רחוב בניו-יורק. קוראים לו Par Avion, הוא טרם עלה על טייפ כלשהו, אך סביר שהוא יופיע באלבום הבכורה של הברנשים והחתיכה העגלגלה, שוודאי יוקלט, יופק ויבושל מתישהו איפושהו. בקרוב.

FM Belfast :: Synthia
הווידיאו: FM Belfast :: Par Avion

ופה יש גרסה אחרת, שצולמה בהופעה בחצר אותו פאב סירקוס. נסו לזהות את הברנש המצולם בשניות הראשונות - ותקבלו דיסק במתנה! לא מזהים? לא נורא. לפחות תוכלו לראות איך איסלנדים משתזפים ב-16 מעלות.

אוהד, יקירי, אני יודע שהבטחתי - אבל אני לא מצליח לעצור את עצמי מלכתוב שוב. על כל פנים, זהו רק חצי פוסט, כי עסקינן בקליפ. מה גם, שהוא לטעמך.

תקשיבו טוב, האהדה ל-Mystery Jets (אם פספסתם) כבר חצתה את גבולות הבית הזה, ושותפי לכתיבה באתר כבר הכריז במוצאי שבת כי "האלבום שלהם הוא הטוב ביותר שיצא השנה". אני לא מתכוון להתווכח איתו, באמת. אלא מה, מסתבר שלא רק האלבום מצוין, אלא גם הסינגלים שהם מוציאים ממנו, שלא לדבר על הקליפים הכיפיים שצמודים אליהם. אז אחרי Young Love שהם עשו עם לאורה מארלינג וצלל צבעי הקשת, עכשיו מגיע נתח האייטיז העסיסי הזה שמעטר את Two Doors Down. כמה כיף לקום בבוקר, מה?

החופש: לילות סטריליים בחופים אקזוטיים לצלילי מוזיקה בריטית שמחה, בלי בירה ועם הרבה וויסקי סאוור. בכל פינה יושבים להם נערים ונערות עליזים במשקפי פלסטיק זרחניים, מאירים את דרכם עם מכשירי הדור השלישי שלהם, ומנסים לרקוד בין מבחן על מבנה הסטיק לייט לעבודה בנושא משברים קונספטואליים בעידן הפוסט ניו-רייב. איש אינו מנסה עוד להסביר מהו אותו ניו-רייב משוקץ - כי לכולם ברור מהו. כן, בטח.
הבשורה: ואז השלווה נגדעת בפתאומיות.
אני לא כל-כך רוצה להיות נביא או חזאי, כי פשוט אין לי סבלנות להתחייב לכך שאתמיד בעצמי באמונה בנבואתי - אבל נדמה לי שהפעם אין לי הרבה ברירות. לא מזמן נתקלתי ב-Magistrates שמגיעים מאסקס הבריטית. מתברר שתעשייה שלמה החלה לרדוף אחריהם בממלכה, עוד בטרם הם הוציאו סינגל אחד, ונדמה כי יש לכך סיבה של ממש. החבר'ה האלה הצליחו להפנים כל פיסה של מגניבות פוטנציאלית, ואיכשהו מאחדים בין הקלקסונז לפרינס וג'יימס בראון. נשבע לכם. יש להם זמר משובח וקצב רך, וכמו שזה נשמע מהדמואים שלהם - הולך להיות להם חם השנה.

לוהט: Magistrates :: The Inbetweens
Magistrates :: Make This Work
Magistrates :: Colour Co-Ordination

אז כן, איכות השירים כאן אינה משהו משהו, אבל לא מזיז לי. למעשה, ייתכן ואין טוב מזה. עדכונים בהמשך (השנה).

להלן הארה: מסתבר שישנם ישראלים שבעבורם המונח ים באמת אינו טריוויאלי כל-כך. אמש, בעודי תקוע בפקק החגיגי שאורגן במיוחד בשבילי במרכז בירתנו הנצחית, הסתפקתי בהאזנה לשיחה בין שתי אמהות ירושלמיות טיפוסיות משהו, שדיברו על כך שפעם או פעמיים בשנה הן "לוקחות את הילדים לים התיכון". הן ניגבו חול מהרגליים של הילדים השמנמנים שלהן שתהו מתי כבר נוסעים לים כנרת. ואני תמיד הסתפקתי בים לבדו. אסע לי לים הצפוני.

קצת לא נעים לי לדחוף את פיט והפיראטים למטה, אבל נדמה לי שאין לי די ברירות כדי לא לעשות כן. רבות כבר קשקשתי כאן על יופיה של 2008, אך נדמה לי שבכל שבוע, או למעשה בכל יום, אני מופתע מעוצמות המוזיקה העולמית שנוצרת בכל שניה כדי להביס אותי. והנה כי טוב, אחרי נדודים למחוזות סנדינביים, אוסטרליים, ניו-זילנדיים ובריטיים - הגיעה השעה לשוב אל עירי האהובה באמת: ניו-יורק. שם מחכה לי Santogold המגניבה בעליל.
אני מודה שלא שמעתי עליה דבר לפני יום שישי האחרון, וכי סתם כך הורדתי את אלבומה - כמו עשרות אלבומים אחרים שאני מקפיד לרחרח מדי שבוע - אבל מה משנות הנסיבות, משנה התוצאה: שוב הפקה ניו-יורקית מופלאה, עוד פעם ביטים אחוזי תזזית, חדים, חריפים ומלוטשים - אך הפלורליזם הקונספסטואלי הוא שגומר אותי פה. זו התוצאה המובהקת של עולם שבו חיים בצוותא בריטני, CSS ו-M83. אני יודע שזה נשמע מופרך - אבל תאמינו לי, זה עובד. במיוחד כאשר לכל זה מצליחה סנטוגולד להחדיר סקס אפיל מזוהם שרק בברוקלין יודעים לייצר. סוג של חגיגת כדורגל צבעונית.
לא מזמן היא חיממה את ביורק (מה שברור שלא יקרה כאן בארץ), אבל נדמה לי שבזאת תם תפקידה של סנטוגולד והטייץ המנומר שלה כמחממת של מישהו. עם אלבום כוח כזה - היכונו להסתערות עצמאית על העולם כולו. אני שם את כספי ואת אוזניי עליה. אלבום כוח.

Santogold :: Lights Out
Santogold :: L.E.S Artistes
Santogold :: Creator
Santogold :: Starstruck

אני נוסע להמבורג. איש אינו יודע זאת עדיין, אבל אני כבר החלטתי הבוקר. אני נוסע להמבורג. זה יקרה בסוף ספטמבר, בדיוק כאשר העלים ייעלמו מן העצים בצפון גרמניה, שעון החורף ייכנס לתוקפו בארץ והקור ישוב ויהיה עז איפשהו. אני אסתובב ברחובות, אוכל דג כבוש וסלט תפוחי אדמה, אשתה בירה ואוכל מרציפן, ובין לבין אקפוץ לכל מיני הופעות בפסטיבל הסתווי שיתקיים שם, Reeperbahn. אני אעשה חיים. עדיין לא ברור מי יישב לידי במטוס - אולם אני נוסע.

על כל פנים, רוחות הזמן ממשיכות להלום בי במהירות חסרת תקדים, והפעם הן משיטות אליי את ספינתם של פיט והפיראטים. אמאל'ה, איזה פחד? לא ממש. קודם כל, עליי להתוודות שאת אהבתי לחמישייה הבריטית הזו ספגתי מתמר, שנהגה לפזז בסלון לצלילי הסינגל הראשון שלהם כבר לפני שנה. שנית, איך אפשר לסרב לאלבום האינדי הבריטי הראשון בהיסטוריה פחות או יותר שזוכה לציון גבוה מ-7.8 בפיטצ'פורק? אין פה מהפכות גדולות מדיי, לא ניו-רייב ולא הפקה מתוחכמת. בסך הכל מדובר בכמה ילדים עם גיטרות ומסורת ארוכת שנים שיוצרים פופ בריטי חסר יומרות, כמו שאני אוהב. אם גם אתם אוהבים את הרעיון, אז בואו להמבורג. פיט והפיראטים יהיו שם.

Pete and the Pirates :: Knots
Pete and the Pirates :: Come on Feet
Pete and the Pirates :: She Doesn't Belong To Me
Pete and the Pirates :: Eyes Like Tar

אני לא רוצה להיסחף, אבל יש לי תחושה שלפנינו מונח להיט השנה. תמצאו לי אדם אחד שלא יקום לרקוד אותו - ואני מת. אפילו החיפאים רקדו אותו אמש. אפילו הם. שבועות אני שומר אותו בראשי, רוקד אותו בזמן מבחנים מתישים, ומתקשה להוציאו מראשי בלילות. אני כבר לא יודע מה יהיה איתי. כנראה שלא אזדקן לעולם.

זו הסיבה בגללה לא נאחר ליום ההולדת שלכם,
סודות שהחזקנו ביום ההוא יישמרו בבטחה.
כל החברים כבר עזבו, אז בואו נחגוג,
ואתם עדיין שומרים תקווה לברנש ההוא שגורם לכם לחכות.

אורות ומוזיקה - נמצאים בראשי
היי הבייבי שלי בזמנך החופשי!

חג שמח מאוסטרליה!

Cut Copy :: Lights And Music

ימים של מבחנים הם תמיד צרה צרורה לאדם כמוני. במקום להמשיך להתענג על המוני המוזיקאים שהחליטו לישון על מחשבי בשבועות האחרונים, אני נאלץ לחבור אל מיני לוחמים, מדינאים ואופורטוניסטים, סינים ונורבגים כאחד - אשר ניתן לתהות לגבי אהדתם הכללית לעולם המוזיקה. כל אחד ואחד מהם הלך לעולמו לפני שאלביס עלה על מדים, והיה משוכנע שצליל הפגזים הנהדפים לשחקים הוא הוא המלודיה האנושית. לו הייתם מנסים להסביר להם מה זה ניו-רייב, הם בטח היו משספים את גרונכם או משליכים עליכם פצצת זרחן. סטיק לייט, כאילו.
אז רגע לפני שאני מאבד את שפיותי, אני צונח אל הקרקע ומרגיש שוב צעיר ורענן.
בימים האחרונים אני מקדיש זמן מכובד מתוך הזמן המועט שנותר לי לעצמי כדי להתענג על הכינורות של Forest City Lovers. שתי בנות וברנש אחד שמגיעים, כך מספרים לי בחזית, מקנדה. כן, כן, אותה קנדה שלא היוותה עוד איום על האומה האמריקנית בסוף המאה ה-19. יש בהם משהו שמזכיר לי את מעללי הפוסט-רוק/סלו-קור של סוף שנת התשעים, ומצד שני יש בהם תמימות חושנית שאני כה זקוק לה בעתות חמסין ושינון מלחמות בעל-פה. האלבום שלהם, Haunting Moon Sinking, נעים במיוחד בבקרים עטופי רוחות עדינות שמזכירות לי כי הקיץ עוד לא באמת הגיע. תכירו את הבריחה הגדולה שלי לשבוע זה.

Forest City Lovers :: Don't Go
Forest City Lovers :: Sullen Seas
Forest City Lovers :: Country Road

עוד הערה אחת לסדר היום:
מחר, יום חמישי 17.4, בלישה ואני מגיעים לגיחה קצרה לחיפה לכבוד הפסח, ונתקלט אינדי וניו-רייב בפאב הסינקופה (כיאט 5, פינת נתנזון) מ-23:00. אם אתם חיפאים שקוראים שורות אלו - אוי לכם אם לא תבואו.

כמעט אין דבר גרוע יותר בעולם מאשר לפתוח את הבוקר בכוס של שוקולית. הבטן ישר מתהפכת, מתכווצת, מתרחבת, מתכווצת שוב, מכאיבה לעצמה, מתכדרת ביגון מתוק. ולחשוב שכך פתחתי את מרב ימיי עד כיתה ו', בדרך לעוד משחק אלים של בוקר מול ד-2' (הייתי בלם קדמי לא רע). פשוט אסון. והנה השוקו מעורר המהפכות - שב אל חיי. טוב, לא ממש. הפעם מדובר בסוקו.
סוקו זו, הבחורה פה בתמונה למעלה, היא צרפתייה צעירה. ומה תאמרו? היא חברה של הטינאייג'רס ואירחה בביתה שבפריז את ליידיהוק מהפוסט למטה. אפילו PNAU מפוסט אחר אכלו איתה בכמה מן המסעדות הסיניות הזולות הבודדות שקיימות בעיר הקרואסון. ומדוע דווקא היא נבחרה להוביל בעוז את פינת דור העתיד החדישה של האייפוד רעב? פשוט כי היא די מוצלחת בשדרוג רגעי התעוררות מרים בעזרת המבטא הילדותי שלה והמילים המטופשות אך המחוכמות שהיא שרה באדישות אירופית מוצלחת כל כך. בימים אלה היא אמורה להקליט את האלבום הראשון שלה, ולכן הבטחתה נשמרת באייפוד שלי עד לימי הסתיו היפים.

Soko :: Take My Heart
Soko :: I'll Kill Her
Soko :: I will never love you more
Soko (covers The Teenagers) :: Trashy Tuesdays, Love No

ועכשיו אלך להכין קפה. הזדקנתי.