להוציא אולי את השנה ההיא שבה גיליתי בפסח את Lights & Music של Cut Copy, החג הזה מעולם לא היה משמח, אהוב או צבעוני מספיק. תמיד זרוע בזרעי אדמה מתייבשת, שיחים מצהיבים ומחשבות על אבדון ארוך טווח, תמיד גדוש תוכניות שלא יוצאות לפועל, וכמעט תמיד רצוף בחוסר החלטיות. למעשה, אפשר לומר שאני שונא את פסח לחלוטין. את כולו, מתחילתו של ליל הסדר, דרך השכרות הכבדה שעושה אותו נסבל, החמסין של חול המועד, ועד לרגע הזה שבו הוא נגמר וכל מה שנותר לך זה לאסוף את שברי התוכניות הגנוזות ולצאת אל הדרך הארוכה שמסתיימת בסוכות ברוחות של תקווה וזה. למעשה, אני מעדיף את יום השואה על פסח, אבל לא את יום הזיכרון. כי זה כבר סוטה מדיי.

ועם זאת, פסח הוא הזמן ×”×–×” בשנה שבו אתה מתעורר מוזיקלית. פתאום יש לך כמה דקות פנויות נוספות, ופתאום כבר לא ×”×›×™ מתחשק לך על כל האמנים העגומים – אלה עם הכינורות, עם המנגינות האבסטרקטיות והמעוננות, אלה שיושבים עם ידיהם על הפנים ורוצים שתעשה כמותם. פסח הוא עת מזויפת של התחדשות וגודש. לראיה, כבר שלושה ימים שאינני מסוגל לשבת שנייה בלי להאזין למשהו חדש, אף שלעתים אני חוטא עם Black Celebration של דפש מוד משום מה. ובכל הסופ"ש ×”×–×” איכשהו אני דבוק רק לבריטים, נותן לכל ילדי הממלכה ההיא צ'אנסים גדולים, מקווה, מקווה ממש אפילו, שמישהו ×™×™×’×¢ בי – ודי מופתע כשזה קורה.

The History of Apple Pie, נגיד, הם דוגמה טובה לזה. הם מגיעים מלונדון, הם הכלאה מוזרה של The Pains of Being Pure at Heart ו-Pale Saints והם עסיסיים כמו שבאביב אמיתי, ×›×–×” עם פרחים ולא עם קוצים, אמורים להישמע. רוב הזמן הם נשמעים כל כך טינאייג'רים שאני כמעט ומרגיש פדופיל, אבל לאור הפער שנפער בין גילי לבין גילם הממוצע של המוזיקאים שלי – כנראה שעליי לספוג את המכה הקלה הזו. בחודש שעבר יצא אלבום הבכורה שלהם – Out of View, ולבד מלומר שאני שמח מאוד עמו, אני יכול גם לציין שגדול הוא לא, אבל מימד הכיפוש נעוץ בו חזק כל כך, שעדיף שאשתוק ולא אצפה לקשר של שנים וכל ×–×” איתו. סתם נרקוד יחד כאילו ש-1992 חזרה. מיד אחריו אשים לי שוב EAST 17. ביוש.

אה, רגע: יש לנו עמוד חדש בפייסבוק שבו נוכל לשמור על קשר כלשהו. בואו ותעשו לו לייק קטן.

The History of Apple Pie :: See You

The History of Apple Pie :: Mallory

The History of Apple Pie :: You're so Cool

האלבום המלא והיפה

1. להסתובב בחיפה בחלומותיך

2. להשתכר ב-10 בבוקר מבקבוק של וודקה קרמל שחברך הטוב קנה עבור עצמו

3. להבין שאת שארית שנות העשרים שלך תעביר בישיבה ממושכת בספריה

4. להבין במקביל שנותרו עוד חמישה ימים בלבד לשנות העשרים שלך

5. להאזין למוזיקה כמעט 24 שעות ביממה כאילו ששבת אל ימי התיכון

6. לרצות כל כך לקחת את הגיטרה החשמלית שלך כדי לנגן Gang of Four לעצמך כמו לפני שמונה שנים, אבל לדעת שהיא רחוקה מדי ממך

7. לדמיין חופים ים-תיכוניים שלא היית בהם מעולם כאילו נולדת בהם

8. להתיישב מחדש במרפסת שלך, לחשוב שיש שמש ולרעוד מקור

9. לגלח את כל התלתלים מהראש רק כדי למשוך תשומת לב

10. לגלות שאחרי שלושה שבועות שוב צצים התלתלים. להיאנח

11. לשתות קפה מפחית, להיזכר במישהי שעבדה איתך פעם שהיתה מיוחדת ולא זכית לומר לה זאת מעולם

12. להסתכל איך התצלום האהוב עליך בעולם נופל מהקיר שמולך ולא לעשות עם זה דבר

13. ללגום יין לבן זול, להיזכר בקיץ 2007 בפרייבורג, ולהבין שאלא אם כן מישהו יעשה דבר מה – לעולם לא תצעד עוד שוב ברחובותיה של עיר אירופית קטנה עם בקבוק יין שלם שהוא רק לעצמך

14. לחשוב על היינריך היינה, ואז לדמיין את הידיים היפות שהיו לפרופסור שאהבת יותר מכל פרופסור אחר

15. לנסות ללמוד בעל פה את כל הקודים בספרייה, ואז להפנים שאין קומה שאתה אוהב יותר מאשר את זו הרביעית – שבה מונחים כל הסופרים הגרמניים שלעולם לא ידירו אותך

16. לשלוח הודעות אהבה לכמה מחבריך הטובים ביותר, ולדעת שאין עוד אנשים יפים כמוהם בשומקום

17. להיכנס למיטה בארבע לפנות בוקר, להרים את השמיכה מעל לראש ולחשוב שזה יעשה אותך שלם יותר

18. להניח את 40 הספרים החדשים שלך בערימה לצד ערימה לצד ערימה ולהתעלם מן האבק שנולד למרגלותיהם

19. לארגן לעצמך מסיבת יום הולדת ואז להעלים אותה כלא היתה

20. להכשיל סטודנט במבחן ולדעת שהרסת לאדם צעיר יום שלם, אולי שבוע, אולי יותר – ולשתוק

21. להבטיח לעצמך שלעולם לא תיתן לאיש לגרום לך לחוש מיותר או זקן או אבוד

22. לקוות שהשכנים שלך יבואו להתלונן על המוזיקה הרועשת, להתאכזב ולהבין שהם טובים אליך מדיי

23. להתגעגע

24. לתהות למה בדיוק אתה מתגעגע

25. לחייך לאנשים שאינך מכיר, לבהות בהם מחייכים ואז מעלימים את החיוך מן הפנים אחרי שנייה

26. לדעת שיש משהו שמפריע לך, אבל אינך מסוגל להבין מהו

27. להתגעגע

28. להבין פתאום למה את מתגעגע

29. להדליק נרות נשמה לאור זאת

30. לכתוב עוד פוסט באתר שבו את כותב כבר יותר משבע שנים, ואז להבין שמדובר ביותר משבע שנים, שהתחלת עם ×–×” בגיל ההוא שבו עוד לא היכרת חצי מהאנשים שאתה מכיר. לכתוב עוד פוסט על להקה בריטית שנשמעת כמו שלהקות נשמעו בשנה שבה נולדת, ובכל זאת לעשות את ×–×” טוב. ×›×™ אם יש משהו שעושה לך טוב, כמו שמירי אמרה לך פעם, זו נוסטלגיה – ואין ×–×” משנה כמה פעמים תתכחש לשיט ×”×–×”. וזה שיט. שיט אמיתי. שיטוש.

 

Girls Names :: Occultation

 

Girls Names :: Drawing Lines

 

Girls Names :: Notion

עזבתי הכל כדי לשבת פה, שוב. נטשתי את כל הריקודים על הדרגש החום מתחת למאוורר ולו רק כדי להיות פה, שוב. שילמתי, התחבקתי כמאובן בן 290 אלף שנה, התחבקתי שוב, ואז לחצתי יד, רק כדי להיות פה, שוב. רק על מנת להניח את עצמי על הכרית האדומה, לבהות בגלויות ששאול אמסטרדמסקי המיוחד נתן לי בערב קר מזה, לחייך למראה המפוצלת החולה שתליתי על הקיר בסוף הקיץ ההוא, לקרוא שיר אחד מהספר שאור קנתה לי, למרקר את אצבעותיי בצבע כתום, להדליק את הנרות, ולהיזכר שפעם המרפסת שלי שירתה אותי בדרכים אחרות, בהירות כמו השמש שסנוורה אותי באותם ימים.
אני אוהב את ירושלים הזו, אבל לעתים היא אינה אוהבת אותי בחזרה. לפעמים היא אינה מסוגלת להחזיר לי על אהבתי, מתקשה למעוך עם אצבעותיה את הנקודות הכואבות שלי, למולל את שערות ידיי הלא קיימות. בלילות כמו ×–×” ירושלים היא תל אביב והיא חיפה והיא המבורג והיא כלום. סתם הר, גבעה מוריקה לרגע שעתידה להצהיב כמו ראשון הלימונים, כמו האחרונה בשיניי. עזבתי הלילה הכל בראשי כדי לשבת פה, שוב, ולגולל כמה שורות על שירים ששימחו אותי בסוף השבוע ×”×–×”, והנה אני עומד למצוא את עצמי מספר את סיפורן של שורות שפשוט הפכו לי את הצורה. ×›×™ ×›×›×” ×–×” תמיד, כשטוב לך – אתה פורח, זורח, טורח, מורח, מחייך ושותק. וכשאתה נואש – אתה סופר אבני שפה ומנסה לדרוך רק על הכחולות, האדומות, לא על הלבנות. סתם מפספס את הרגע – ואז משמיע שיר אחד פשוט, שוב ושוב, ונימוח בלהט.

אז אומר כמה מילים על אלכס קאלדר. אינני יודע לגמרי בן כמה הוא או מאיפה הוא בא. הייתי יכול לטרוח כתמיד ולחפש את כל הפרטים האלה, אבל אין לי חשק. רק אומר שהוא פנטסטי כמו שלג במרץ, מהוסס והזוי כמו שאני אוהב, והוא אפילו חתום בלייבל האהוב עליי. לא שזה עוזר למישהו. עוד מעט ייצא לו EP ראשון ואז הוא יהיה שייך לעולם כולו כמו שהוא שייך כעת לי, אלא שגם אז אוהב אותו, ואזכור תמיד כי הוא זה שהתנגן בראשי מתחת למאות החלונות הכבויים שציירו לי דרך בלילה הזה. תנו לו צ'אנס אחד קטן, ותגלו שבעוד רגע גם אתם תהיו בידיו. רק כי כל שיריו נועדו להתנגן מהפטיפון בחדר נעוריכם, אם רק היה לכם חדר כזה ופטיפון היה מונח בו.

Alex Calder :: Light Leave Your Eyes

Alex Calder :: Suki and Me

Alex Calder :: Fatal Delay

ה-EP המלא והמעולה

כל המכוניות של השכונה חלפו על פניי, ומדי פעם התחשק לי לצעוד קדימה ולהצטרף למחול הפשוט שלהן. אם היה לי את האומץ הבריא הייתי אפילו רץ אליהן, לוגם את מלוא הפח שלהן כנקטר חיים. אם היה לי את הביטחון הנכון הייתי גם מנסה לעוף מעליהן, לכוון אותן בשיירה למקום אחר, רחוק במיוחד, כזה שבו הן היו נאלצות להתערפל בתוך שטח זר, ללמוד מחדש את העולם ולהגדיר את חייהן מחדש. אם היה לי את הרגש הנכון, אז ודאי לא הייתי צועד אפילו מילימטר לעברן וסתם הייתי מחפש בעצמי דרך אחרת, בלי כנפיים, ללא רגלים, חסר כל תוכנית מסודרת או חשש מובנה.

והנה שוב הנחתי את הספר הצבעוני לצד המחשב, ויתרתי על מה שאמרו לי לעשות, והתחלתי לבהות בחלל. כל השירים של צעידת האתמול נחקקו בי, חזק חזק, ככתובת אבן ישרה וברורה – כמו בפעם ההיא שבה צעדתי לפנות בוקר בין שכונות המבורג, בקור אמת, כש-Wild Nothing מתהולל באזניי עם הערפל המוזהב שלו. אלא שהפעם את מרבית השירים ידעתי בעל פה, ×›×™ כבר כמעט חודש שאני לא מרפה מהם, בלית ברירה. אני אמנם אמור לרקוד אותם, אך הם בולמים אותי על הסף. אני אמנם אמור לחגוג אותם, אך הם נועצים אותי בקרקע, מבדילים אותי מן האחר שידעתי.

באופן מפתיע, זו הסביבה שיצרתי לאלבום החדש והמצוין של Beach Fossils, הלהקה החביבה עליי כל כך. אולי עליי להתנצל בפניהם על כך שאני כותב עליהם כה רבות, מדבר עליהם ואליהם מדי פעם עם מכרים, ובכך ממאיס את קיומם. ועם זאת, נדמה כי אין לי ברירה אחרת. לקח לי זמן רב לכתוב על Clash The Truth, אבל את מה שצריך להיאמר אומר בקלות. האלבום הזה טוב מכדי להידחק לפינה, מלוטש מכדי להיות של הלהקה הזו, ועדיין הוא כולו שלה. יש שהיו מכנים את קיומו בשלות חלקית, בגרות אמיתית, אהבה, אך אני רק אומר שאם כך יש שמתבגרים, הרי שהנני זקן במיוחד. להלן שלוש דוגמאות:

Beach Fossils :: Clash the Truth

Beach Fossils :: Taking Off

Beach Fossils :: Crashed Out

ערימה גדולה של ארגזים הונחה בפינה אחת של החלל שהיה לי לבית שכזה ומולה הר גדול ונפוח של אבק שאותו כבר לא התכוונתי לאסוף לעולם. מזגתי לעצמי כוס של משקה כלשהו, צילמתי כמנהגי תמונה אחת אחרונה וחשבתי על מאות הפעמים שבהן נרדמתי במקום ההוא שהיה לי לבית שכזה. בחלל כלשהו בתוכי, כבר באותה שעה מאוחרת מדי של לילה, הבנתי שזה נגמר. שאת העטלפים, את ×¢×¥ האזדרכת הגדול והאומלל גם יחד, את השכנים הערומים מהגג ממול, את הבובה נטולת הגפיים של דק ×”×¢×¥ למטה ואת הווילון המכוער של שכן אחר בבניין הסמוך – את כל אלה אותיר על המסילה הארוכה של החלון הגדול ביותר שהיה לי בחיי. כך נמלטתי מן החיים האחרונים שהיו לי – בשקט מאובק, ×¢×™×™×£, זדוני, ×›×–×” שידעתי שאליו לא אשוב עוד כנראה לעולם.
עברו מאז כבר כמה חודשים, שבהם לא חשבתי אף לא לרגע על הרגע ההוא. אבל ×”× ×”, הרגע ההוא איכשהו ×”×’×™×¢, ופתאום אני חונק את עצמי שלא לדמיין את כל מה שכן ×”×™×” טוב פעם. איך, למשל, בחורף שעבר נמוגתי לתוך הספה במשך שלושה ימים, בישלתי, מדדתי את טמפרטורת הגוף שלי והאזנתי לשירים ישנים שטרם היכרתי או כאלה שבחרתי לשכוח. שלושה ימים לא כיביתי את המוזיקה לרגע, שלושה ימים לא הנחתי לעצמי ליפול. ופתאום, בתוך כל המחשבה הלא-נכונה הזו, אני רואה את החלון ויודע שאם יש דבר מה שאליו אני מתגעגע הוא היכולת שהיתה לו לנתק אותי מהכל – אפילו מהגשם שאני אוהב כל כך. בדיוק נגמר ×”-EP שגרם לי להיזכר בכל ×–×”. אז ארחיק את האצבעות מהמקלדת ואשים את כל שיריו למטה. רק אומר שהשני בהם הוא היפה ביותר – ואלך.

Sol Seppy :: Part of

Sol Seppy :: Music

Sol Seppy :: Live in Me

ה-EP המלא והיפהפה להורדה

נעמדתי מול המראה והתבוננתי בייצוג הפשוט שעמד מולי. הוצאתי חולצה אחת מהמכנסיים, הכנסתי אחת אחרת לתוכם בכוח, הצמדתי לעצמי סוודר ירוק כהה, צעיף עבה שמתלפף שלוש פעמים סביב הצוואר, מעיל כחול, ללא כפפות עדיין, חיפשתי את הנעליים שלי ויצאתי לצעידה קטנה בשכונה הירושלמית. ממש בין אזור תעשייה אחד לרובע בורגני אחר. אומרים שהחורף עדיין נושם נשימות כבדות ועייפות, כמוני בלילות שבהם אני קורס אל תוך עצמי בשמחה, וקשה לי להסתיר את אהבתי. כשאני רוצה להרגיש אותו, אני פותח את החלון ומביט על עץ ערום. כשאני רוצה להרגיש אותה, אני פוקח עיניים. פשוט מאוד. אבל אז כשהיא הולכת ופתאום אני נותר לבד, עליי לקרוא או למצוא ריגוש אחר. היום הוא הגיע מזיכרון מוזיקלי מרוחק, כזה שלא חשבתי שישוב וישחק בי.

כי כבר שנתיים אני יודע ש-Electrelane האנגליות לא קיימות, מחוקות, אפורות, נשכחות בעמעום מיותר שעדיף שלא היה מתממש. בעבר הלא רחוק, הן היו אחת הלהקות האהובות עליי, בעיקר בזכות האלבום הפנטסטי, האחרון שלהן, מ-2007. הוא היה כתמצית של זמן, כבד, מדכדך ומרוחק ועם זאת ענוג ומרוכך מספיק כדי לגרום לי להיות שלו לחיים שלמים. אינני מגזים, שכן חלפו שש שנים בדיוק מאז היכרנו והוא עדיין איתי, בלב, בראש. חבל רק שרביעיית הבנות הזו החליטה לעזוב הכל ולהתנתק מעולמן. וזהו. אז זהו, שכנראה עוד לא ממש.

הסולנית של כל העסק ההוא, Verity Susman, עדיין פועלת, מקריאה טקסטים, מכינה מיצגי וידאו ובעיקר מקליטה איברי גוף, אלקטרוניקה נהדרת ואת קולה מעורר הכיסופים. את כל הבוקר ×”×–×” אני נותן לה במתנה בזכות שיר הכוח הנהדר שלה שגרם לי פתאום להתרגש כמו אז, לפני 10 שנים, כשעמדתי בשורה הראשונה ב-Bowery Ballroom בניו-יורק וראיתי אותה נוגעת בקלידים שלה, או שאולי היתה זו בכלל גיטרה. עם דבר שכזה, עם יכולת שכזו, אני יכול להיות בטוח – אבל ממש ממש בטוח – שיש לי את כל הסיבות הנדושות בעולם להעריץ גם אותה.

ולמי שלא ממש מכיר, משהו מפעם. כי פעם הכל היה פה אחרת:

הכי פשוט לשבת בצד ולחכות שכל הרעש ישוב לקדמותו, שכל שירי האביב יגיחו לצמיתות, ועשרות הנערים והנערות שרצים במסדרונות שבהם גם אתה צועד יוכלו לרקוד כפי שהם אוהבים. באמת שזה הדבר הפשוט ביותר שיכול לקרות לרגע הזה, אבל ככל הנראה זה לא יעשה לי דבר במקרה הטוב, או שיפיל אותי מתחת לשטיח כלשהו במקרה הרע. עם זאת, בינתיים כל זה לא קורה ולכן נדרשת אקטיביות מואצת, כזו שלא הייתי מאחל לעצמי שלשום ועל אחת כמה וכמה לא היום. עדיף לי לחבר לעצמי כנפי משי לא יעילות, להתיישב על אדן חלון של בית ישן שאינו שייך לאיש ולקוות לטוב.

לפחות בין לבין יש לי את החסד המיוחד ×”×–×” של Sin Fang, פרויקט הסולו של סינדרי מאר סיגפוסון, שהוא סולן Seabear האיסלנדיים. כאחד הזמרים המרככים ביותר שידעתי, הוא מטיב להתהלך על נוצות זכוכית קטנות בעדינות הרמונית שמאפשרת לו לשרוד הכל. האלבום החדש שלו, Flowers, ×—×™ כל כך, צבעוני כל כך, נעים כל כך, יפה כל כך. נדמה ×›×™ הוא עושה את כל שהוא עושה ללא מאמץ, ללא כל חשד שדבר מה עומד להתפרק לו מול העיניים, מול הידיים. אני מקנא בו מעט, אך לא יותר מדי – ×›×™ קנאה היא סתם רגש שאינו מסייע בדבר. אבל אני מקנא בו מעט. על היכולת לפזר פרחים בכל גוון אפשרי, בנאיביות נכונה, לא מאולצת ולא הפכפכה. כמו ילד.

Sin Fang :: What's Wrong with Your Eyes

Sin Fang :: Young Boys

Sin Fang :: Feel See

האלבום המלא והמעולה