כולם ביחד על השטיח

קולות נפץ קטנים של אווירת ×—×’ בבתים של אחרים הם לעתים פסקולו המדויק של לילה, במיוחד כשאינך חוגג דבר. שוב שוכב במיטה עם מאמר, אוכל זיתים מקופסת שימורים, שבע מזיתי קופסת השימורים, ומתעורר מוקדם בבוקר לנעימתו של רעם. רעם באמצע שבועות הוא חורבן של כל מה שהתייצב בעולם בשנות חייך, ובכל זאת אתה מבין שאין לך דבר לומר לו מלבד לקבלו בברכה. ×›×™ תמיד יש להקל ראש בשבריריותה של השגרה, ולו רק כדי לא להצטער על עשרות השגרות שעוד נראו באופק ונמוגו. ואם סופה של שגרה אחת הוא בהכרח תחילתה של שגרה חדשה, הרי שגם ×›×›×” אין לכל ×–×” משמעות. תקום בחושך, תתעורר באור, תירדם בשקיעה, תחיה בזריחה – אבל בעיקר תסתכל על השעון ותזכור מתי כל פרט ×›×–×” אמור להתממש – ותממש. מדי פעם תחתוך את הרגע ותתבונן על עשרות הגלויות שעל הקיר, תנסה להיזכר איזו מהן חשבת פעם שאתה אוהב יותר מכל, ואז תגלה שאינך זוכר, ×›×™ אחת לתקופה גלויה אחרת מרגשת אותך יותר מן האחרות. כשתבין את ×–×”, תעצור את כל יתר הפעולות, תבהה לרגע בשטיח ופתאום תראה מאות אנשים יושבים עליו, על השטיח שלך, משוחחים ביניהם, חלקם צוחקים, חלקם עגומים, חלקם מתמוגגים, אחדים מתפוגגים וכמה מהם מזילים דמעה – לא ברור שמא על שום אושר גדול או געגוע. מדי פעם הם יעלמו כולם בשנייה של מצמוץ, אך ישובו ויופיעו בכל פעם שתבקש שיופיעו, ותמיד תמיד הם ישבו בנקודות קבועות, יידחסו בין הפטיפון לכיסא הירוק והבוזוקי. שגרה שכזו.

אני באמת לא יודע מתי ואיך הפכתי למעריץ ×›×–×” של The National, אבל עובדה אחת ברורה לי והיא שאין עוד מוזיקאים שמסוגלים להביע את מחשבותיי שלי במילותיהם שלהם בצורה קונסיסטנטית כזו. כמעט כל שורה שלהם היא סכין קצבים שננעצת לי בכף היד, מחוררת, ממוללת את כלי הדם ומבודדת אותי. המוזיקה שלהם היא הקדושה היצירתית בהתגלמותה, אם כך, לאור יכולתה לחצות ימים גדולים, אוקיינוסים של דעת ורגש, ולהגדיר לך את רגשותיך. אני מפחד מהלהקה הזו. כשהאלבום החדש שלהם, Trouble will Find Me, דלף לפני כשבועיים – חששתי בכלל להתחיל אותו. ידעתי מה יסתתר בו ומה הוא יספר לי על עצמי, ולא טעיתי. יש שיאמרו שזכיתי לחסד גדול, ×›×™ בכל זאת – כמה פעמים חיבור שכזה בין בני אדם רחוקים כל כך מצליח – אבל אני מעדיף לראות בכל ×–×” חולי שגרתי שחבל שבכלל נחשפתי אליו.

The National :: Slipped

The National :: Heavenfaced

The National :: Sea of Love

The National :: I Should Live in Salt

The National :: Don't Swallow the Cap

האלבום המלא והכה מעולה

חורים שכאלה

×–×” קרה אתמול, אבל משום מה הסרבר לא עבד – אז רק עכשיו ×–×” עולה:

לא ידעתי את נפשי מרוב ______ כשהמבול המפתיע החל להכות בזגוגית. הטיפות הללו היו גדולות מ____, ____, כמו טיפות שמגיעות באמצע שעה לא להן. האוטו עמד במקום באמצע רחוב _____, כמה סטודנטים רצו להסתתר מתחת ל_____ קטן שכנראה נשבר בסופה האחרונה שהיתה פה מזמן; ואני פשוט קיוויתי שהזמן _____. פעם חשבתי שגשם באמצע שומדבר, מבשר על _____. אולם בפעם הזו, היום, הרגשתי ____, ____ במיוחד, עצמתי עיניים, בלעתי עוד בועות רוק מהולות ב_____ והמשכתי הלאה. קיוויתי שעד שאגיע _____ כל זה פשוט _____ או לכל הפחות ______. זה _____ לי. היו מספיק _____ בחיים האלה שבהם _______ כמו ____ זדונית ובעלת ____, כשהיה לי את הכל. היו גם מספיק _____ זדוניים שבהם _____ כמו אדם _____ ונטול _____ כשלא היה לי דבר. את כל מה שיש לי היום לא הייתי מחליף בדבר. הייתי רק לוקח עוד ועוד. כמו ראשון המורעבים.

איכשהו בתוך כל ×–×” ×”-EP החדש של ______ ____ מתפקד על תקן התשובה ×”×›×™ ______. הוא מצפצף על ×”_____ האחרונים שבהם _____ על הצד, הוא מתנגן כשריקה מלודית של ____, _____, _____ צבעוניים – כמו השמש המתפוררת בשבוע האחרון. כבר מרגיש לי ____ לכתוב פה אחת לכמה חודשים על האופן שבו ×’'ק טאטום ____ בי. אך הוא לא ____ רק בי באופן ×”×–×”. לאורך השנים האחרונות פגשתי מספיק מכרים, ידידים וחברים שבחרו לומר לי שהמוזיקה הזו שלו _____ אותם. באחרונה אפילו ×”×’×™×¢×” לשעת הקבלה שלי _______ עם _____ של הלהקה. ×–×” שימח אותי. הלוואי וכל בני האדם, בכל עיר, בכל כפר יחזיקו ב____ גם כן _____ חולצה של ______ ____. או אז, גם כשיגיע גשם מפתיע אני מבטיח ×›×™ ____ __ ___ _____, ובמיוחד את ____ _____.

Wild Nothing :: The Body in Rainfall

Wild Nothing :: A Dancing Shell

Wild Nothing :: Data World

ה-EP היפה כל כך

אני קלישאה מהלכת. קלישאה מהלכת של אהבת חורף, של רדיפת שמיים אפורים, עלי שלכת מיובשים ורוח שורקת בסמטאות שנוצרות בין החלון הפתוח מעט לבין הקיר. כמעט כל מי שבאמת מכיר אותי, וגם אלה אשר אינם באמת מכירים, יודעים שאין דבר שלכאורה אני אוהב יותר מאשר לילה של סופות רעמים, המלווה בברד ובתחזיות המבשרות ×›×™ עוד אין רואים את סוף הסערה. לפני כמה שנים רעותה קנתה לי באמריקה מד טמפרטורה דיגיטלי, ×›×–×” שמודד את המעלות בבית אך גם מחוץ לו, רק בשל כמיהתי לקור לא נגמר. אבל החורף תמיד נגמר, תמיד תמיד נגמר, ואז הוא מרבה לנדוד דרומה ביחד עם שאריות מצב הרוח שלי. החורף ×”×–×”, גם אם הוא אינו מרגיש זאת, הוא אחד מתחביביי החשובים. אני אוהב לראות ולשמוע את שלל בני האדם שסביבי מתלוננים על כך שאפור להם, מייסר להם, מנוכר להם, מדכא להם. אני אוהב לשמוח לאידם – אני מת על ×–×”. אני מת שהקיץ שלהם ימות. או לפחות אהבתי זאת.

בחודשים האחרונים, ככל הנראה בשם האהבה לגל – ×›×™ שם הכל מתחיל ונגמר – אני מוצא את עצמי בדיסוננס לא רגיל: אני חפץ בשמש, אני רוצה שהקיץ יבוא וימיס אותי. אני רוצה לשים על עצמי את כל השורטס שקיימם בעולם, אני רוצה שיהיה לי חם, אני רוצה להזיע. כן, ייתכן שכל ×–×” נובע מהידיעה, מהעובדה בעצם, שאת הקיץ ×”×–×” לא אעביר בערי הלחות הישראליות – ובכל זאת, נדמה לי שמשהו בי נפרץ. אני רוצה את הקיץ ×›×™ אני רוצה לראות את ההמון, אני רוצה להזדעזע מכאבי הקרניים הצהובות על הדשא, אני רוצה שהכל ייחרב, אני רוצה לחיות. ייתכן שאיבדתי משהו בדרך, או שאולי אני סתם שוכח כמה רע כל ×–×” יכול להיות, אבל אני רוצה. ממש רוצה.

כפועל יוצא של התופעה האישית חסרת השליטה הזו, אני בעיקר מחפש באחרונה את פסקול הקיץ שלי. בשבוע האחרון, למשל, ויתרתי על תחנת הרדיו השוויצרית שלי שמסייעת לי להירדם עם סונטות עתיקות, והחלפתי אותה כשהלכתי לישון בפלייליסטים רקידים למדי. שלשום התעוררתי בבוקר עם האלבום החדש של הרכב האלקטרו-פופ הצרפתי Le Femme, ובחיי ששמחתי. עם זאת, כל זה לא הספיק. לא לי ולא לכרית שאותה חיבקתי. למזלי, אמש נפל דבר: האלבום החדש של Small Black דלף.
הרביעייה האמריקאית הזו, שהיתה לאחת ממכתיבות הקצב של ×—×™×™ ב-2010 עם כל הצ'ילווייב הקצבי והמעודן שלה, חזרה – כפי שקיוויתי שתחזור – וכל כולה שמש. כל שירי האלבום ×”×–×”, Limits of Desire, אמורים בכלל ללוות אותי בנסיעה לחוף כלשהו, כמו בפעם ההיא לפני שנים שבה נסענו כולנו למכמורת, יחפים, מנסים ללעוס גת ללא הצלחה. אז, כשקפצנו על החול וישירות למים. בין אם ארצה בכך ובין אם לא, החלום המצהיב שלי עומד להתגשם: מצאתי את פסקול קיץ 2013 שלי. לפחות את אחד מהם.

Small Black :: Breathless

Small Black :: Only a Shadow

Small Black :: Free at Dawn

האלבום המלא והכה מעולה להורדה

אין צל בהר הזיתים

בין כל סיפוריה של השכונה בה אני מתגורר בימים אלה, סיפור אחד תמיד צובט את לבי יותר מן האחרים. בשנות הארבעים חיה פה, באחד מרחובותיה של רחביה, המשוררת היהודיה-גרמנייה אלזה לסקר שילר. היא מעולם לא באמת רצתה להיות פה, אך כידוע כנראה שלא היו לה יותר מדי ברירות. סביר להניח שבאותם ימים עוד לא היה פה ירוק במיוחד ושטרם נשמעו פה במרחב זמירות שבת חורכות מרפסות. על איש עוד לא נאמר קדיש, ומערת החשמונאי ברחוב אלפסי היתה גלויה לעין יותר מתמיד, אם מישהו בכלל הבחין בה באותם ימים. אלא שבין הברושים הצעירים, נטולי צל העתיד, הסתובבה גם לסקר-שילר בעלת השיער הכהה, העבה, כשמאחוריה לעתים צועדים היו מיני ילדים מקומיים, בני יקים אחרים, שהיו משליכים עליה אבנים קטנות, מושכים בצמתה בדיאלקט כלשהו, מרוצים מעצמם. או, כמה שהיא שנאה את פלשתינה.

בתחילת 1945, כשהיא סובלת מעצבות קיומית בשיאו של החורף הציוני, רחוק מוופרטאל, עיר הולדתה, היא גוועה לה בסיועו של התקף לב קטן. באופן סמלי, כמה שנים מאוחר יותר מצבתה בהר הזיתים נהרסה, אך שוחזרה והוקמה מחדש אחרי 67. מדי פעם, כך נודע לי בעבר, פוקדים את המקום גרמנים בודדים, מנסים להתרשם מהנוף שאותו לא בחרה. אתמול בסביבות תשע בבוקר קפצתי אל בית הקברות המשונה ×”×–×”, בניסיון למצוא את מצבתה – אך כשלתי בין סלעים לנופי זית וכנסיה רוסית מוזהבת. משהו העמיד אותי במקומי, השיב אותי אל המכונית, אל השמש המדברית החזקה. מיד הפעלתי את כל המוזיקה הרגילה שחוצבת את השבועיים האחרונים – רצופי הקריאה הבלתי פוסקת.

ראשונים בשרשרת השירים היו Tropical Popsicle מקליפורניה. ארבעה גברים שכל קשר בינם לבין הקיץ הישראלי, לא כל שכן למשוררות הגנוזות של ארץ ישראל, אינו קיים גם אם מנסים להתעקש על כך עשרות פעמים. איכשהו, בין Echo and the Bunnymen ל-Deerhunter – ממש כך – הם יוצרים את הצלילים שלהם באלבום הבכורה המצוין שלהם, Dawn of Delight. כל כולו אייטיז מהזן הנכון, ×–×” שתמיד מושיב אותי בכוח בשבי, בורא לי תסמונת שטוקהולם קטנה, ואף מחיה אותי. מצד שני, לאור הצבעים החדשים-ישנים שמאפיינים את עונת השנה הנוכחית, אני חושש שבסופו של דבר האלבום ×”×–×” ייאלץ לחכות ללילות בלבד. ופה ברחביה, הלילות עוד קרירים, בדיוק כפי שהיו לפני 68 שנה.

Tropical Popsicle :: Ghost Beacons

Tropical Popsicle :: The Age of Attraction

Tropical Popsicle :: Cathedral City

האלבום המלא והיפה

לנשום זה אוברייטד

"תנשום את האוויר הזה", הוא אמר לו מיד כשהם הגיעו אל העיר האחרת, "תנשום את האוויר הזה ותגיד לי אם באמת יש לדעתך אוויר טוב מזה". הוא נשם את האוויר ההוא, ובתוך תוכו ידע שלא חסר בעולם אוויר טוב יותר מן האוויר של העיר האחרת. ועם זאת, כמו שרבים אחרים היו נוהגים, הוא פשוט שתק ושאף עוד. כעבור כמה שעות הוא שוב עלה לאוטובוס קופצני שהרים אותו לעיר שלו, ועל הדרך הרים אותו מעלה. כל הדרך הוא ישב וחשב לעצמו על כך שאת שמחת החיים שהעיר שלו, זו שבה לכאורה האוויר צלול גם אם לא מספיק, הוא אינו צריך לחלוק עם איש, כי מי שממש רוצה לחוש בה יודע היכן למצוא אותה. כשהנהג עצר במחסום בכניסה לתחנה המרכזית, הוא נעל את נעליו, סידר מחדש את השיער ומחק מזיכרונו כל משפט מערער שאמרו לו, כל חלום שאחרים מגשימים במקומות אחרים שטובים אליהם לכל היותר פחות משהעיר שלו טובה אליו. הוא דחף קצת עם הרגל את שכנו למושב הכפול, נעמד, חיבר את האוזניות לראשו, ועצם עיניים.

וכשהוא עצם עיניים הוא הבין שאין באמת מקום שעומד בפני עצמו ללא זיקה כלשהי למקום אחר. כך למשל, הוא חשב, בעודו מאזין לאלבום החדש של French Films, ברגעים מסוימים הלסינקי יכולה להיות מנצ'סטר, שאולי בכלל יכולה להיות בשעות מסוימות לוס אנג'לס. הוא מעולם לא ביקר בערים הללו, אבל הוא היה משוכנע בצדקתו. איש לא יכול היה לשכנע אותו אחרת, כי איש לא באמת התעניין בדעתו. הוא הסיר לרגע את האוזניות כדי להשיב על שאלת ה"מה נשמע?" של המאבטח בכניסה לבניין התחנה, זרק את התיק על הפס הנע האנאלוגי של מכשיר הרנטגן, נדחף קלות על ידי רובה של חייל צעיר, הסתובב לאחור, חייך קלות מבלי לזייף דבר, והחזיר את האוזניות לראש. לפתע הוא נזכר בפעם הראשונה שבה האזין ללהקה הפינית הזו. "זה היה בלילה ההוא בהמבורג", הוא אשרר. "שום דבר לא היה יפה אז בחיי", הוא אשרר לעצמו בשנית ללא טיפה של רחמים עצמיים. "מזל שהכל יפה בחיי היום", הוא אשרר לעצמו בשלישית, צעד בדיוק במקצב של הלהיט הלא מוכר שהחבורה הזו מהלסינקי בדיוק החלה לשיר, אלה שנשמעים יותר בריטיים מסטון רוזס, ונגס בבורקס פטריות שבדיוק קנה. "הוא נשמע בדיוק כמו איאן בראון", הוא אשרר לעצמו ברביעית, ומיד נחנק מעט מבצק העלים שנתקע לו בגרון.

French Films :: All the Time You Got

French Films :: 99

French Films :: Where We Come From

French Films :: White Orchid

האלבום המלא ומעולה

כך הם יכבו לה את האור

בחדרי הירושלמי יש מרפסת, ולמרפסת הירושלמית שלי יש דלת, ובדלת הירושלמית הזו יש שמשה, ודרך השמשה הזו נשקף אליי בחצי השנה האחרונה סלון ביתה של אישה אנגלו-סקסית בשנות השמונים של חייה. למעשה, ביני לבין אותה גברת טיפוסית לשכונה הישנה הזו לא היתה מעולם כל אינטראקציה, אלא אם כן מחשיבים את המחמאות שהעניק לי בסתיו בנה על שום דגל דנמרק הקטן שהתנוסס מן האדנית שלי. בלילות החמים שהיו כאן פעם, כשהיא ואני עוד היינו מתפרעים ונמוגים אל תוך הלילה בחלונות פתוחים, הייתי נרדם לקולות מגוון הסדרות הבריטיות שבהן היא צופה בטלוויזיה שבסלונה. יש לה שם מנורת שולחן יפה המאירה באור צהבהב וצנוע שרשרת דיוקנאות של נשים ערומות וגם את המטפלת הפיליפינית שלה. אינני יודע מה שמותיהן של כל אלו.

אלא שבאחרונה דבר מה החל להשתנות אצל השכנה המזדקנת שלי. שורה של סוכני נדל"ן החלו לפקוד את המרפסת שלה, בכל פעם מצוידים בלקוח פוטנציאלי כלשהו – מרביתם חרדים צרפתים. וכשהם באים, אף פעם אינני רואה, שומע או מרגיש אותה. ברור לי שהמקום ×”×–×” שבו היא ×—×™×” כבר שנים, הסלון ×”×–×” שבו היא צופה באיסטאנדרס כל שבוע, עומד לשנות את צורתו בעוד זמן מה. סביר ×›×™ הבעלים החדשים יגנזו את התאורה העמומה, יסירו את וילון השיפון הלבן וככל הנראה כבר לא יתרגשו מדגל דנמרק שלי – שגם כך נקרע בסופת השלג של ינואר. וכשזה יקרה, סביר שגם החדר שלי, הבית הקט שלי, ישנה את צורתו. לא אבהה עוד בחלונה הקרוב. ×–×” ×™×”×™×” הסוף של משהו. בינתיים אני מנסה להבטיח לעצמי שבטרם ×–×” יקרה אנופף לה לשלום ואחייך אליה פעם אחת ודי.

אם הייתי יכול לעשות יותר מזה גם הייתי עושה. נגיד הערב, בין נהרות הספרים שמציפים את החדר, אני באמת מנסה למשוך את תשומת לבה בהאזנה מתומצתת לאלבום החדש, החלקלק, המעודן והנעים של Still Corners הלונדוניים. עברו כשנתיים מאז הפעם הקודמת שבה יצא להם אלבום, ובזמנו התאהבתי כל כולי בקול ×”×›×” הופ סנדובלי של טסה מאראיי הסולנית. הם היו בעיני כהתגשמות חלום שכולו מיזוג פרחוני בין ביץ' האוס לצ'ילווייב. ובכן, גם אם האלבום החדש – Strange Pleasures – שאמור לצאת בחודש הבא, מעט יותר מופק מקודמו (אם בכלל מדובר בגנאי), הוא עדיין יפהפה עד כדי כך שאינני מהסס לנסות לגרום לשכנה מבוגרת להתייחס אליי בעזרתו. חבל שהיא לא רואה.

Still Corners :: The Trip

Still Corners :: Beginning To Blue

Still Corners :: Berlin Lovers

האלבום המלא והיפהפה

בשנתיים האחרונות לחבריי ולי יש הרגל חיפאי משונה. כמעט בכל פעם שאנו באים אל עיר נעורינו, אנו מזדמנים שלא במקרה לפאב קטן בעיר התחתית שבו נוהגים לשבת לרוב רק גברים בני 50 פלוס, כאלה שעשו כמה שעות מחייהם על מנוף בנמל, או שמא זו רק חזותם הרומנטית בעינינו. בפאב הזה, שאותו אנו נוהגים לכנות "מועדון חברים" בשל שלט המתכת הקטן שדבוק לדלתותיו, משמיעים כמעט ורק מוזיקה מזרחית או יוונית, ומדי פעם מגיע זמר כלשהו ושר בעצמו את השירים לצלילי קלידים שכאלה. בפעמים הראשונות שנכנסנו לשם, הסתכלו עלינו בפרצופים עקומים, היו גם מי שצחקו על האשכנזיות התל-אביבית המתפרצת שלנו, אבל אנו בשלנו המשכנו להיכנס עם הראש בקיר, ואיכשהו עם הזמן (לא שעבר זמן רב או שאנו כאלו משמעותיים למקום) למדו חברי המקום לקבל אותנו, או שבעצם אנחנו למדנו לקבל את הנוכחות שלנו במקום הזה, שכל כולו חיפה כמו שחיפה אמורה היתה להיות.

בשבוע שעבר, בשישי בצהריים, התיישבתי שם לבד על הבר מצויד במצלמה העתיקה החדשה שקנתה לי גל. מזגו לי שלוש בירות קלות, הגישו לי ארבע צלוחיות גדושות בשקדים לחים, בוטנים, זיתים וחמוצים, ועשו לי טוב, אבל ממש, ללא כל כוונה. סביב שולחן ארוך אחד ישבה שרשרת כרסתנים מבוגרים שחגגו יום הולדת 80 ומשהו ליצחק אחד, וזמר צעיר בדיוק חיבר את המיקרופון בדרך למחרוזת שירים יווניים בעברית. לידי התיישב גבר אחד שלא ראיתי מימי, פיטר שמו – ומהר מאוד הבנתי שהוא האיש שעל שמו נקרא הפאב ×”×–×” באופן רשמי "פיטרס". הוא גם ×–×” שניהל את המקום במשך 25 שנה עד לא מזמן. 25 שנה עם הקולות של חיפה שמזכירים את פיראוס.

פיטר סיפר לי שפעם, בסוף שנות השישים, הוא נחשב לגבר ×”×›×™ יפה בחיפה, ×–×” שיצא עם חמש מלכות יופי, דגמן לבתי אופנה בעיר ובתל אביב, ניהל את חנות הבגדים ×”×›×™ לוהטת בהדר, וכן – הוא גם ×”×™×” החבר ×”×›×™ טוב של מייק בראנט. הוא דיבר, הדליק לעצמו סיגריה אחרי סיגריה, לגם מהבירה שלו, וגרם לי לקנא. כל כך קיוויתי שאיכשהו הוא יצליח לגרור אותי איתו לסוף שנות השישים ההן, לזמן שבו משהו באמת קרה בחיפה תחתית, לימים שבהם הייתי יכול להתגלגל ברחובותיה בשישי אחר הצהריים ובאמת לחשוש שמישהו ידרוס אותי. בשלב מסוים בשיחה הוא חשף בפניי תצלום ישן שלו ושל מייק, שוכבים על הבטן בחוף השקט בבת גלים ב-1969, וגילה לי איך הסביר לתחקירנית כלשהי לא מזמן שלא קיים כל סיכוי שבעולם שהחבר ×”×›×™ טוב שלו ×”×™×” הומו ולכן התאבד. שאלתי אותו עשרות שאלות, עד שבשלב מסוים הבנתי שמי שמתרגש משנות השישים-שבעים האלה בחיפה ×–×” בכלל לא הוא, אלא אני. ×–×” ×”×™×” גם השלב שבו לא היתה לי ברירה רפלקסיבית אחרת לבד מלשתוק ולשכוח מכל ×–×”. ×›×™ כל ×–×” לא שלי.

פיטר ומייק לוהטים ב-1969:

וחיפה כבר יותר מדי זמן לא שלי, וגם לעולם לא תשוב ותהיה שלי. עיר החלומות הנימוחה הזו, יתומה מאלפי בניה ובנותיה, מצמיחה עלוות כמו שירושלים מצמיחה אבנים. את הימים שבהם חבריי ואני חלקנו אוזניות והאזנו ל-Stone Roses באי התנועה ברמת התשבי שמתי בצד, כמו גם את הלילה ההוא שבו השמענו Futureheads מדיסק צרוב לבעלים של פאב כלשהו ברחוב הבנקים, ואפילו את ההופעות המטופשות שעשינו על גג החנייה של אוהד והוריו. וזה כואב, כואב כמו שחורבן בית קט יכול להיות. בדיוק כמו הכאב שחש פיטר כשמייק שלו קפץ או "נזרק", כפי שהוא מתעקש, מחלון המלון בפריז.

עוד כמה דקות אארוז תיק סקנדינבי קטן, ושוב נצא אל הצפון, בתקווה שמשהו השתנה ושמישהו כבר טרח להסיר את פרסומת הענק לסרט שעלה לאקרנים לפני שנתיים שתלויה בכניסה לעיר. את כל הדרך הזו אשתדל לעשות עם שירים שנשמעים כמו פעם, תמימים, רעננים, פשוטים. כמו השירים הרבים של This Many Boyfriends. חבורה של צפון-אנגלים שכותבים להיטים על בחורות שנואות שלא אוהבות את The Pastels, ומקפידים על Twee חינני ובהיר שיכול לגרום לי למוטט את עצמי עד אין קץ. בשנה החולפת יצא להם אלבום בכורה מקסים (מילה מחורבנת). לא הייתי משמיע אותו במועדון חברים, אבל לפחות בדרך אליו.

This Many Boyfriends :: (I Should Be A) Communist

This Many Boyfriends :: Young Lovers Go Pop

This Many Boyfriends :: Number One

האלבום המלא והמעולה