אם חשבתי שהאלבום הראשון שלהם היה מושלם, כשהגיע odd blood, הוא פשוט הכניס אותי לדכאון. הלהקה הזו כל כך מדהימה, מגוונות ומרתקת, עד שאני רואה בה את הרדיוהד החדשים. חלוציים, שייבנו עצמם לאט לאט, עד שיתפוצצו להיות אחד הדברים הכי גדולים בעולם.
לא נרגעתי מהאלבום הזה כבר חודש, אולי בגלל זה אני רגשן.

password:
pitimini

השיר שבסרטון היה אחד הגדולים של 2009, אבדוק את האלבום

מכיר את זה שאתה במצב רוח לא משהו ואתה מתהלך ברחוב בגשם עם אוזניות ושומע מוזיקה חדשה, בשני השירים הראשונים אתה חושב לעצמך "הא, זה דווקא נחמד", ואז פתאום בשיר השלישי נכנסים כמה אווו-אווו ופתאום יש לך הרגשה משונה בבטן וחיוך בלתי נשלט משתלט על שפתיך? אז זהו.

רעותה, נשמע כאילו התאהבת.

אבלאבל, הוא רוצה ססמא!

זה נכון. ולהתאהב במוזיקה זה כל כך הרבה יותר טוב מלהתאהב באנשים. :)

ינשוף, צירפתי לינק נוסף, כדי שגם אתה תוכל ליהנות בכל זאת.

וואו, נשמע טוב. נחמד לצהריי יום שבת מדכאים משהו. אני מורידה את האלבום ומחכה לשמוע אותו.

נאי חושבת ששמעתי את השם שלהם לפני איזה שנתיים והקשבתי לשיר או שניים, ודווקא חיבבתי, אבל לא השקעתי בהם יותר מידי. ואז פתאום עכשיו כולם מדבירם עליהם ואני מרגישה שחבל שלא השקעתי יותר הקשבה להם אז.

אביעד, תבורך – יושב לדגום.
אם אתה פנוי ביומצמאות הקרוב תרשה לי להמליץ עליך לפרס ישראל?

ממחשבותיי:

אז, העברתי לטכנולוגיה הפשוטה שברשותי ותכננתי לעשות האזנה שנייה (או שלישית, אני לא בטוחה) על ה-19 שייקח אותי לאוניברסיטה.

כשרק התחלנו, בעוד אני עדיין חושבת איך לשפר את המושב שלי באוטובוס, עברו לי מחשבות בנאליות על המוזיקה שאני שומעת. מחשבות מעניינות וחידתיות אומנם, אבל מחשבות שכבר חשבתי לא פעם על מוזיקה. על אומנות. איך זה נשמע, בו-זמנית, חם וקר, קרוב ורחוק, נוגע לא-נוגע, רקיד לא-רקיד, חדש וישן, איך כל חלק עומד בפני עצמו בתוך יצירה שלמה. אבל ידעתי, ידעתי שאם זה טוב, אפילו מיליגרם של טוב, אלה רק המחשבות הראשוניות, הברורות מאליהן, ואני אוטוטו עומדת לעבור הלאה מהן.

והנה, פתאום ראיתי, יושבת מולי, מישהי שנראתה בדיוק איך שהרגשתי. היא היתה יפה, עדינה, מלאכית, נקייה, לא מושלמת. עם הפנים הכי מוטרדות ורציניות שינואר, גם ינואר חמים, יכול להפיק. היה לה על המצח, בין העניים, קמט של מחשבה שלא מניחה והוא, בתורו, גם לא הרפה. נסענו קצת ביחד והיא קמה ממושבה ופילסה את דרכה ליציאה. כשאני רואה מולי את איך שאני מרגישה זה סימן שקורה משהו. כשהיא ירדה מהאוטובוס, הבנתי שעברתי את מחוזות הבנאליות.

בשיר 4, I remember, כשבחוץ אביבי להחריד, כבר רציתי לבכות. אני בדרך לאוניברסיטה, באוטובוס מלא באנשים שלא רואים אחד את השני ואני רוצה לבכות. אני בדרך לאוניברסיטה, so fresh and so clean, ואני רוצה לבכות. נזכרתי איך אני שוכחת את כל מה שהוא לימד אותי, איך זה בורח ממני ואיך אני הולכת ומתקשה, נוסעת ומתקררת.

בשיר שאחרי זה כבר ראיתי את עצמי בשחרור שאחרי הבכי. פנים רטובות מדמעות, איפור מרוח על הפנים בנחלים קטנים של שחור וחום- מייצג בהיר של יופי שאינו אסתטי. המקום הזה שעדיין זוכרים למה עצוב, אבל אי אפשר לכבוש את הצחוק. ההחלמה כופה את עצמה עלינו. ואני רוצה לרדת מה-19 הזה ולשבת על ספסל במדרחוב, עם הטכנולוגיה הפשוטה שלי ולראות את האנשים של מרכז העיר את הפס-קול הזה. ואז גם חשבתי שאולי אני באמת אעשה את זה פעם. מתישהו. אולי.

המשכנו. עכשיו רציתי לרקוד ועוד לא העסיקו אותי מחשבות של רקיד/לא-רקיד. רציתי להשתטות, כמו שנעמי אמרה שכדאי שאני אעשה. המשכנו.

ירדתי מהאוטובוס כשהאוזניות עדיין סותמות את אוזני. השומרים של האוניברסיטה כבר קבלו אותי שקטה. והנה, סטודנטים, קפה בכוסות נייר. אני כבר מתכננת איך ב-19 שייקח אותי הביתה, מרחק שעות וספריות מכאן, אני עושה האזנה שלישית (או רביעית, אני לא בטוחה).

אוף, לא הצלחתי להוריד את האלבום, ראפיד שייר זונה. ):

בינתיים האלבום הטוב ביותר ששמעתי השנה, תודה

היה לי את העונג לקבל את האלבום הנפלא הזה כבר כשהוא הודלף לרשת. מאז כבר שמעתי אותו משהו כמו 30 פעמים. ביום רביעי זכיתי לרכוש אותו בכסף שאין לי (הכי כיף להיות חייל), ביחד עם דיסק שחיכיתי שיחזור למלאי כבר יותר משנה (Funeral המושלם של ארקייד פייר). אין מילים לומר על Odd Blood, אביעד ומירי (וואו, איזו תגובה נהדרת) עשו זאת בשבילי. רק אקדיש שורה אחת לדיסק הזה:
You're stuck in my mind all the time