נהנתי מאוד לקרוא את מאמרו המשולהב, חדור הלהט והזעם של ניסו אודות הארקטיק מאנקיז.
ניסו טוען, כי כל הסאגה סביב הלהקה הזו והצלחתה המוטרפת לחלוטין ראויה לסיקור של לפחות 2,000 מילה בעיתונות הישראלית. יש להודות כי באמת, אין מדובר במוזיקה לבדה הפעם, אלא בתופעה תרבותית בעלת היקף רחב מן הרגיל. בכל זאת, מדובר בבריטים הראשונים מאז אואזיס שעושים משהו מעט חורק, ובכל זאת הופכים למושמעים בכל דירה בבירמינגהאם. וזאת, בין אם מדובר בביתו של מעריץ רולינג סטונז בן 61 ובין אם עסקינן בכוסינה מהמידלנס, שטרם מלאו לה 15 שנים. לכאורה, תופעה תרבותית. אפילו כזו שעשוי להיעשות למשמעותית ומעצבת בטווח הארוך. לא פחות.
הבעיה היא שאת הקהל הישראלי זה לא מעניין. פה בפרובינציה התל-אביבית, יש דאוס, יש ג'ון קייל, ואפילו יש פורטיסחרוף. כן, אלה שבזכותם "הרוק חוזר". אף עורך לא ירצה להעניק לכתב צעיר את האפשרות לשפוך 2,500 מילה על תופעה אנגלית. הרי האנגלים כבר מזמן אינם מעניינים איש. לפחות לא עד שקולדפליי יוציאו את הרביעי שלהם. במקרה הטוב, בשבוע הבא תופיע בשער האחורי של גלריה כתבה מתורגמת מהניו-יורק טיימס, שעוסקת כולה במהפך שחווה החברה הבריטית. אותו מהפך ושינוי חברתי שהביא לנסיקתם של חברי הארקטיק מאנקיז. ואז אני אוכל לשבת בשירותיי הצנועים ולהנהן באליטיזם מופגן, בעוד אני מוריד את המים.
בסופו של דבר, "אנחנו" מתעניינים בעיקר בתופעות המקומיות. הנה, יהודה לוי טוחן את פנינט פה ליד במתחם שינקין. לא שמעתם? המהפכה החלה!

——
ובשביל ×”×›×™×£, "סטנד קליר אוף דה קלוזינג דורז, פליז!" – היכונו לביאת הרכבת…

גם אני מזיע במקומות הנכונים. דה סאבוויייייז

The Subways – i want to hear what you have got to say