פה זה מתחיל

אחת התובנות המוזיקליות המוקדמות ביותר שהרווחתי ביושר עוד כשהייתי ילד נגעה למקומם של כל הצלילים בתוכי. הוריי שבו מטיול ראשון באמריקה של שנות השמונים, והכניסו הביתה אוזניות ענקיות של Sanyo ועוד כל מיני חוויות כאלו ואחרות. הייתה לנו כורסת טלוויזיה חומה ומרווחת בסלון, ותמיד היו גוררים אותה צמוד לפטיפון, מושיבים אותי עליה ומחברים אותי ואת האוזניות ביחד. כך הייתי מצטמרר בגיל ארבע מפרוקופייב כמו כולם, ולומד לזהות את ההבדל שבין צליל מרטיט לכזה עליז יותר. האוזניות הגדולות ודאי הרסו לי מעט את השמיעה, אך רק בזכותן הייתי יכול להבין את הרעיון האמיתי שעומד מאחורי המילה המתנגנת בעבורי: יציאה. יציאה מתוכי למקום אחר.
עברו מאז יותר מעשרים שנה, אולם דבר לא באמת השתנה במארג האירועים ×”×–×”. אני עדיין אותו ילד עם אוזניות מיושנות שמעדיף להתכרבל בתוך כבלים של יגון, אושר או תהילה, ולדמיין את היציאה הזו. אני יכול לחפש שנים את האלבום שיוציא אותי מעצמי, ואז הוא ×™×’×™×¢ מן הכיוון ×”×›×™ לא צפוי על הפלנטה. הרי כבר למדתי שבדיוק ברגע שבו אומר נואש ואחשוב ×›×™ אין עוד כל אהבה סביבי – היא תבוא. וכך גם הוא.

חצי השנה האחרונה היתה כנראה המייגעת בחיי. כל כך הרבה דברים טובים קרו לכאורה, אך התפוגגו אל מול מספר מצומצם של רגעים שבירים ונטולי כל היגיון. בכל פעם שחשבתי שהנה אני פורח, עצמתי את ×¢×™× ×™×™. בין לבין, עמד אלבום אחד יחיד ומיוחד. בחודש יולי האחרון, בעיצומה של מה שהגדרתי לעצמי בזמנו ×›"תקופה המחרידה", נפל עליי האלבום השני של Noah and the Whale. לא כל כך הצלחתי להבין אז לגמרי מדוע הוא ואני מתחברים בקלות שכזו, אבל היום אני כבר יודע: יותר מכל אלבומי השנים האחרונות, יצירת הקונספט של הבריטים הללו, היא הפסקול האמיתי של ×—×™×™. כל שורה, כל פיסת מלודיה, כל תחכום, חצי חיוך או דמעה – נוצרו בעבורי. בשלבים מסוימים החבילה נעשית אירונית למדי, שאינני מסוגל עוד להבין את שאני מרגיש.
The First Days of Spring הוא כנראה האלבום הראשון זה תקופה ארוכה שמצליח לשבור אותי בכל פינה של החדר. אינני יוצא מעצמי בגללו, אני פשוט נדחק לתוכי עוד יותר. כנראה שזה הנשגב, בעבורי.
פעם הוא ניפץ אותי בלילה ירושלמי של בדידות קיצית, פעם אחרת הוא גרם לי לחייך מאושר ולדמוע מהתרגשות בכניסה לברלין, ממש צמוד לשפאנדאו, על הרכבת מהיידלברג. במקרה אחר הוא העיר אותי משינה נפשית על אוטובוס בכניסה לחיפה לפני כמה שבועות, וכמה פעמים הוא האיר לי בקרים אפורים במיוחד בזכות כל מטעניו הנפיצים. אני עובר על רשימת השירים שבו, מאזין בקפידה לכל המילים הנאיביות שלו, לכל התזמור חסר הפשרות ×”×–×”, בוהה בצבעים שהוא מפיץ מעטיפתו ובוחן את האסתטיקה הדהויה שלו – ואני יודע שהוא פה במקומי. הייתי יכול להיעלם, והוא ×”×™×” נשאר, עושה את כל שנדרש כבר ממני.
אמרתי זאת כבר בקיץ, ואומר זאת שוב כעת: אני מניח לסתיו לשקוע לתוכי. אני כנוע.

כאן מורידים

הרי האביב תמיד עושה לי רע, ושמים כחולים מחריבים לי את השלווה. אולי באמת בדיוק כאן מצוי כל הקסם.