במכה התפזר לו כל החול. השמיים לרגע התחברו מחדש, וטיפות צינה נזלו על השולחן. הסתיו הירושלמי בלע את הלילה, עם רוחו האמיתית ועם דקות החמלה. לפתע, מבלי שאיש ציין זאת על דף כלשהו באתר כזה או אחר, גשם ירד – רק למעני. כולם סביב שוחחו, צחקקו, חייכו שוב – וראשי ברח אל החלון האישי שלי בגרמניה, זה שעליו ישבתי באמצע הקיץ, כשהקצתי מחלומי בזכות מפל של מים ששטף את רוכבי האופניים. שוב התחשק לי להתעצב, לומר לעצמי כי טוב לשקוע בכאב. אך כל זה מיותר כל כך. עדיף להקשיב למי שעצובים באמת, או לכאלו שלפחות נשמעים כאלה.
David Åhlén הוא שבדי, צעיר או מבוגר, אין זה משנה במיוחד. הוא יושב בודד על בימות בכנסיות, מנגן ניגונים טעוני השפעות ברוקיות, אך דומם באותו זמן בדיוק. הוא שר לעצמו – קצת כמו אנתוני – אך מרוחק הרבה יותר. כשהיה ילד, כך קראתי בשקיקה מעודנת, נהג לשיר במקהלת ילדים בכנסייה הבפטיסטית שבעירו, ועל כן הניחוחות הדתיים. מדי פעם הוא אף מעלה את זכרו של הצלוב, השם ירחם. כעת, בעוד הוא מפרפר ביחד עם הווילון בסלון ביתנו, בעוד העיר שוקעת בנחת, אני ארדם איתו. ואולי גם מחר או מחרתיים.
David Åhlén :: Spirit Fall
David Åhlén :: Arise
האלבום המלא
נכתב תחת הנושא מוסיקה, משהו טוב ללילה, שירים של סקנדינבים (סקנדי-אינדי) :: תגובה אחת
מעולה. בחוגים מסויימים המאה ה-18 היתה עלולה לזכות בכינוי "מאת כוח".
