מדי כמה חודשים אני לוקח את כל השירים שיש לי על האייפוד, בוחר את כולם, וגורר אותם בתנועה מהירה אל פח הזבל החינני שיושב על מה שהמהפכה הטכנולוגית גרמה לנו לכנות – "שולחן העבודה". המטרה של טיהור דיגיטלי שכזה היא לרענן, לבחור מחדש – מיהם אותם אמנים ברי מזל אשר יזכו לראות את אלבומיהם מטלטלים בכיסיי ברחבי מדינה מזרח תיכונית לוהטת. יש את החדשים, אלה שרק הורדתי בגלל שאביעד כתב עליהם פוסט. יש את אלה שאני אוהב עכשיו – בדרך כלל כאלה שאביעד כתב עליהם פוסט לפני חודש, ויש את הקלאסיקות – דברים שאני תמיד שומר על האייפוד, מחכים לרגע שבו אני אצטרך אותם ממש. כמו אולר שוויצרי למגלה העולמות בלב הג'ונגל האורבני.

הלהב החדה של האולר השוויצרי, אם נגרור לעוד רגע בודד את האנלוגיה החלושה הזו, הוא למעשה נורווגי. ה- Kings of Convenience הצילו את המצב פעמיים, והוציאו לאויר העולם שני אלבומים שאני מרגיש שחלחלו מתחת לפני השטח והפכו לחלק מהקרקע היציבה שעליה אני דורך. בכל פעם שאני מואס בכל צורה של מוסיקה, ופשוט בא לי לזרוק את האייפוד לים אני בודק, רגע לפני, אם השכלתי גם הפעם לבחור – או Quiet is the new Loud מ-2001, או Riot in an Empty Street מ- 2004.

שחמט. הפלייסטיישן של ימי הביניים.

שני האלבומים האלה כנראה לא המציאו אף צליל חדש, לא השתמשו באף הרכב אקזוטי של תופי טם-טם, דידג'רידו ועוגב, לא אנרגטיים כמו פצצת מימן, ולא מסמפלים שום דבר שמישהו כבר שמע קודם. היופי הוא במינימליזם. שתי גיטרות אקוסטיות ורבע, קול וחצי, ואולי איזו פייסט. לא צריך יותר. נכון, עשו את זה כבר פעם. אבל לא בזמן שלי.

Kings of Convenience – I Don't Know What I Can Save You From
Kings of Convenience – Misread

וגם….. אלבום חדש שיוצא עוד שבועיים. כאן אפשר להוריד אותו, ולי הוא נשמע כמו המשך טוב. כאן אפשר לראות גלויה שהלהקה שלחה לי (גם), ובוא היא מבשרת על בואו של האלבום. איזה חמודים.