צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק


———————————————————————

60

Vår :: The World Fell

59

Still Corners :: The Trip

58

Generationals :: Put a Light On

57

ODiN ft. Kalle J :: STHLM-LA

56

Sébastien Tellier :: L'amour naissant

55

A Grave With No Name :: Aurora

54

Au Revoir Simone :: Crazy

53

CHVRCHES :: Recover

52

Crocodiles :: I Like it in the Dark

51

Sulk :: The Big Blue

50

Bibio :: À tout à l'heure

49

Shout Out Louds :: Illusions

48

Tropical Popsicle :: Ghost Beacons

47

Fallulah :: Superfishyality

46

Suburban Living :: Always Eyes

45

Poni Hoax :: Life in a New Motion

44

Noah and the Whale :: Heart of Nowhere

43

Is Tropical :: Dancing Anymore

42

Vanbot :: Hold This Moment

41

Young Galaxy :: Pretty Boy

40

Thumpers :: Unkinder

39

MØ :: Glass

38

Wild Nothing :: A Dancing Shell

37

Tove Lo :: Habits

36

Club 8 :: Run

35

Sibille Atar :: Julian! I Want to be a Dancer

34

Grouper :: Cloud in Places

33

Foals :: Bad Habit

32

The History of Apple Pie :: See You

31

Minks :: Margot

30

Tropic of Cancer :: Children of a Lesser God

את הרומן המשונה שלי עם הצמד הנשי הזה התחלתי לפני חודשים רבים מדי. כל ניסיון להבין מה שובר אותי בשירים שלהם מוביל אותי תמיד למסקנה הפשוטה שככל הנראה זהו אותו סקס אפיל אפל ועגום. זה הוא שכובש אותי. בנות חוג הסרטן הללו הן שיאו של כל חורף קשה. בכל כך הרבה פעמים, יותר מדי פעמים, בשנה החולפת, כאשר הרגשתי שהנה הלילה מגיע במלוא הדרו, אך לא ידעתי כיצד עליי לציירו, השיר הזה הופעל. ובכל פעם כזו – גם אם בכלל היתה זו שעת בוקר כלשהי – נדמתי. בפאר גדול, נדמתי.

29

Jeremy Jay :: Covered in Ivy

לכל אחד יש את האמן הזה שלו, האנדרדוג המושלם, שאליו הוא נדבק בעוד שאיש אחר אינו עושה כן. ג'רמי ג'יי הוא האמן הזה שלי. כמעט בכל שנה בחמש השנים האחרונות הוא בעט את עצמו לחדר כלשהו שבו התגוררתי באותו הזמן, בין אם היה זה בירושלים, בחיפה, בתל אביב או בכלל בהמבורג. האיש ופזמוני המרגלים, המאהבים הנסתרים והסודות הקטנים עומד להוציא אלבום חדש בתחילת 2014, והשיר הזה שלקוח ממנו הוא לא רק הטוב ביותר בו, אלא השיר הטוב ביותר של דצמבר הנוכחי.

28

Crystal Stilts :: Sticks and Stones

במהלכן של השנים האחרונות השכלתי לאסוף לי קבוצה של מוזיקאים שלעולם אינם טועים. מדובר בכאלה שאני יודע שכאשר מגיעה הבשורה הקטנה על צאתו של אלבום או EP חדש שלהם, די ברור שאני אפול לידיהם חסר אונים. זה פשוט עניין של הרגל, של התאהבות ואהבה מתמדת לצליל מסוים, לקול מסוים או להלך רוח ספציפי שמייחד את אותם אמנים. קריסטל סטילטס הברוקלינאים הם דוגמה מצוינת לכך. לפני חמש שנים הם באו, ולא עזבו מעולם. השיר הזה אינו להיט, וגם לא אחד הטובים ביותר שלהם – אבל איכשהו, גם הוא כמו אחרים ברשימה הזו עיצב לי בהיות רבות בחומות ירושלים, בדרך אל ההר שבו אני שורף את מרב שעותיי.

27

Sin Fang :: What's Wrong with Your Eyes

בחיי המתארכים, עד כה לפחות, הספקתי לעמוד כבר פעם אחת במרחק של שני מטרים מסינדרי מאר סיגפוסון האיסלנדי – כשרק כדור דיסקו ענק בנמל המבורג מפריד בינינו. הוא שר אז שירים אחרים של עצמו, עם הלהקה האמתית שלו, Seabear, והוא לא היה נחמד ומחויך במיוחד. אני זוכר שבתוך כל בליל הקור והפרצופים הרציניים שהיו בקהל, שהתמזגו עם הבדידות היחסית שלי באותה התקופה, סיגפוסון הזה היה נראה לי כמו קוביית קרח-עמוק שאינה נמסה לעולם. כמה שונה הוא כשהוא לבד, עם כל הכלים הללו שלו וכל הצבעים וכל הלהיטים הקטנים שהוא מצליח לצייר. תמיד אהבתי אותו, והוא תמיד, למרות הכל, העלה בי חיוך פעוט.

26

Delorean :: Spirit

אחת התחושות החביבות עליי היא ההפתעה. בחיי עשו לי מסיבת הפתעה אחת בלבד, נדמה לי לפחות, ולמרות זאת היומיום הצליח להפתיע אותי פעם אחר פעמיים יותר משלוש פעמים. ובכן, השיר הזה עומד בגדר הפתעה שכזו. עברו כמה קיצים מאז שיצא האלבום הקודם של Delorean הספרדים, ומאז כל האנשים שהיו רוקדים לצליליו לנגד עיניי פה בירושלים כבר אינם בסביבה. חשבתי שההרכב הזה שייך לעבר, לעבר שלי כנראה; אולם טעיתי. לעתים נדירות קורה לי שבהאזנת בכורה לאלבום כלשהו אני רץ מהמרפסת אל המחשב כדי לחזור על שיר הפתיחה שבו. וזהו בדיוק הסיפור פה. כמה זיקוקים נורו בשמי חדרי באותו ערב בקיץ האחרון, כמה שמחת חיים מהולה באבק ואדמה הרעישה את רחביה הקטנה והירוקה. הלוואי, כך אני מסוגל לומר לעצמי, שכל ימיי יישמעו כמו הרוח הזו.

25

Girls Names :: Occultation

קשה לי לומר שחודש פברואר היה החודש הנחמד של השנה. החורף הקודם, זה המושלג, התפוגג לו אל תוך חמסין משונה באמצע פורים. בוקר אחד מצאתי את עצמי שותה בקבוק שלם של וודקה, לבד, לא מצאתי את הדרך הנכונה להתמודד עם יום ההולדת ה-30 במספר שלי, ולא ידעתי לאן אני הולך, או לכל הפחות רוצה ללכת. למעשה, גם באווירה נוסטלגית כלשהי סביר שאתקשה לקום ולומר שחודש פברואר היה נחמד. למעשה, אני שונא את פברואר 2013. לצערי, גם לימים מחורבנים יש את הפסקולים שלהם. נגיד, זה. יאללה, Follow me Down.

24

Alex Calder :: Light Leaves Your Eyes

הכל יכול היה להיות פשוט יותר. הכל יכול היה להיות פשוט יותר אם כולנו היינו מנגנים ושרים כמו אלכס קאלדר. גיטרה, עוד גיטרה, בס כזו, תופים ומצילות ושירה דינמית. כל החבורה הזו חברה לה יחד להקלטה ביתית נטולת יומרות שנשמעת כמו כל הפנטזיות שלי, סעמק, היא פשוט נשמעת כמו הקלטה קלאסית של הלייבל האהוב עליי, Captured Tracks. כי אלכס מצליח להיות מרווח כל כך, מרוחק וקריר כל כך, ועם זאת – לפזר חיוכים לכל עבר. מתישהו עומד לצאת לו אלבום ראשון, אין לי מושג מתי, אבל אין סיכוי שהוא יצליח לשחזר את כל התחושה הזו שלעיל.

23

Suuns :: Powers of Ten

הנה עוד רגע של תדהמה, כזו שאחזה לי בקרסוליים ובאמות כשרק החלה השנה הארוכה הזו. מקורה של אותה תחושה היה האלבום החדש של Suuns. הוא פשוט היה נשמע לי כל כך טוב, היה בו את כל מה שצריך כדי להשביע – השפעות גרמניות מהסבנטיז, הפקה מושלמת של המאה ה-21 ובעיקר – מוזיקאים אמתיים. השיר הזה מעט שונה מכל יתר הדברים שקורים שם, אבל הוא הפתח לכל הסערה, והוא זה שעילף אותי ואילף אותי להתאהב באלבום הזה. וזה עובד רק כשיש מספיק ווליום.

22

Ducktails :: Ivy Covered House

מאט מונדנייל, הוא Ducktails, הוא ברנש שדי קל לחבב. כמו שיש מוזיקאים שהחורף מתפרץ להם מקצות האצבעות, הרי שיש כאלה ששיאו של אביב בוקע להם מהפה, בלי מאמץ. הם הראשונים לטבול רגליים במי האגם הצוננים, הראשונים לזהות את הפריחה הסגולה בשיחי הפרא אצל סבתא, והם הראשונים להתגעגע אל החורף. יש שיאמרו כי הם הרומנטיקנים האמתיים, ויש שייבהלו ולא יבינו. שנים ארוכות הייתי בין אלו שאינם מבינים, אבל כבר זמן מה שאני מבין, וטוב לי גם כשהפרפרים באים. והבית מכוסה הקיסוס, השיר הנפלא הזה, הוא פרפר.

21

Yuck :: Out of Time

המעבר מ-Ducktails אל Yuck אינו מורגש, כי השיר הזה שלהם נשמע לקוח בכלל מהאלבום של המוזיקאי שנמצא במקום ה-22 במצעד הזה. אבל גם פה, הסיפור הוא די דומה, ומקורו בבוקר. בוקר של יום אחד בקיץ האחרון, שבו – ואני מתבייש לספר זאת – הנחתי רגליים על הגדר במרפסת, בהיתי בשכנים הזקנים שלי מברכים זה את זה לשלום וכד', ואושר קל תקף אותי. כל זאת בזמן שהשיר הזה, של הרביעייה הבריטית הכה צנועה הזו, ריצד לו באוויר. מאז הוא תקוע באותה הנקודה, שב ומנסה להחזיר אותי אל התחושה באותו הבוקר. לעתים זה עובד לו.

20

These New Puritans :: Organ Eternal

קשה שלא להעריץ את הפוריטנים הצעירים האלה. לפני שש שנים, כמדומני, הם החלו את דרכם כלהקת אינדי בריטית סטנדרטית, אי אז בשנת השיא של בריטניה בעשור הקודם. שלוש שנים אחרי כן הם הקליטו אלבום שכל כולו חרבות נשלפות, גולגולות מנותצות והרבה יומרה – אלבום שהיה לא פחות מפנטסטי. והנה השנה הנוכחית הגיעה והביאה עמה ממש באמצעה הכרונולוגי את הפלא האחרון מבית היוצר של מי ששימש דוגמן הבית של הוניגמן גברים לפני כמה שנים (ברצינות), וזאת בדמות אלבום מושלם וניסיוני נוסף. כל כך הרבה כלים מתוזמרים יש בו, ודווקא זה הפשוט בהם – שניצב כעמוד שדרה בריא וצעיר בתוך השיר הזה – האורגן, עושה שמות בכל דקת שיחה של מי שמשוחחים בעודו מתנגן. הוא עוצר נשימה, בקלילות, ומעורר יראה. זו כבר אמנות.

19

Iceage :: Ecstasy

בשיא החורף הקודם מוכן אני להישבע שהיו ימים שבהם כל מה שרציתי זה לירות באנשים, או לחלופין להידרס על ידי משאית כבדה של לחם, תרנגולות או זבל. היו רגעים שדמיינתי את האופציה השנייה, אבל ידעתי כל הזמן שיש דרך אחת להיחלץ מן המערבולת ההיא: לשים אוזניות, להפעיל את השיר הזה של הפאנקיסטים החתיכים מקופנהגן, ולחצות את הכביש בנחת. לתת לעצמי לבעור מבפנים, לתת לעצמי לזרוח בדרכי המבודדת, ללחוץ את כל הזמן אל הקיר, ולתת לו להיקמל. כך נשמעו כעסיי ברגעים שבהם כלל לא כעסתי.

18

Vampire Weekend :: Obvious Bicycle

ואם Iceage טיפלו בכעסיי, הרי שהאלבום האחרון והמפתיע של Vampire Weekend שירת את שלוותי. בניגוד לימים עברו, שבהם חיבבתי בעיקר את ההרמות הקטנות של עזרא קניג וחבריו הניו-יורקים הטחונים, הרי שהשנה חיפשתי את רגעיהם הכבויים יותר, העצורים והנטמעים. השיר הזה, שנשמע בעיני כמו גרסה אקוסטית ואינטימית לשיר לא מוכר של Panda Bear, הוא פיסת אחר צהריים של ניתוק מכל טרחה וטרדה, כמו מנה קטנה של ערק ירדני עם מלא קרח כשכל מה שמתחשק לך לעשות הוא לישון במקלחת, מתחת למים. תחליף יפהפה וטעים לדבר יפה ונעים.

17

Youth Lagoon :: Mute

רוב החיים הם נקמה אפורה וכושלת שהעולם נוהג בך על כל כמיהותיך לימים של אושר. סביבך כולם סובלים, כך הם מספרים, ואילו אתה לכאורה פורח. עם זאת, האמת קצת יותר מגוונת, ובפועל כולם כמעט סובלים, כל אחד על פי בחירתו, על פי חלומותיו הלא מוגשמים ובהתאם להחמצותיו. ובפועל, כולנו סובלים כי כל הצלילים המפוזרים סביבנו אינם נשמעים כמו הדקות הבודדות שלתוכן מתכנס השיר המושלם הזה של Youth Lagoon. הוא כואב את כאב האורגן שלו, הסימפולים הקטנים מגלים חמלה על כאבו, והתופים נסוגים כמו גלים הבורחים מן החוף, בכל פעם שבה הם אמורים להתרומם מעלה. כי בפועל, נדמה כי מה שבאמת חסר פה בעולם, פרוזאי ונאיבי ככל שזה יהיה, זו ההבנה הפשוטה שהרמוניה עדיפה כאשר היא שבורה אך בטוחה בעצמה. כך גם הנפש צריכה להיות. פאקינג ניו אייג', ביץ'.

16

Julianna Barwick :: One Half

אי שם בחורף של 2009-2010 נותרתי לבד לגמרי מתחת לשמיכה הענקית שלי. כל הקירות נצבעו בתכלת משופשפת, השטיח נפרס לראשונה במרכזו של החדר, כל הצעיפים סודרו במגירה משל עצמם, ובכל רגע נתון חיפשתי את הפסקולים הנכונים לעצבות ההיא. כך הגעתי אז על ג'וליאנה, שאהבתי לכנות בכלל יוליאנה, וביחד עשינו לילות כפי שלילות אבודים אמורים להיראות, עם ספרים ומנגינות. היא היתה אך ורק שלי. והנה הגיעה 2013 והראתה לי שיוליאנה כנראה שייכת לכולם כעת. ככה זה כשאת מצליחה להקליט אלבום מופתי, כזה שמהללים בכל פינה. ועם זאת, קשה לי שלא לתהות: אם כך נשמעים אלבומים אהובים, איך ייתכן שאנשים בכלל רוצים שמש וים.

15

Sigur Ros :: Isjaki

לא משנה כמה דברים רעים יקרו בעולם, כמה אלבומים בינוניים סיגור רוס ימשיכו להוציא, וכמה אהבתי אליהם תהפוך ממודרנית לקלאסית. לא משנה בכלל כמה חברים יהיו בלהקה, תמיד יימצא הרגע האחד שבו כל לבי יימסר להם. וכן, ברוב המקרים זה יהיה לאלבום השלישי, הלבן וחסר השם שלהם. כי ככה אהבתי את האיסלנדים שלי – מתים למות. ולמרות זאת, השנה הגיע אלבום חדש שלהם, עוד אחד. הוא לא מעולה, הם אינם מרסקים אותי כמו פעם, אבל לפעמים הם כן. במיוחד כשהם נשמעים כמו שנשמעו פעם, מיוסרים, ארוכים, קלישאתיים כמו אחרונת הקלישאות על סיגור רוס. השיר הזה שפה הוא משהו כזה, מחליק על פיסת הים הקפוא שמחברת את המפרץ של רייקיאוויק אל המגדלור הקטן, בדיוק במקום שבו בהינו בשקיעה שהפכה תוך 10 דקות לזריחה בצד השני של העיר לפני שבע שנים.

14

Lune :: Girls With Bangs

שבדיה היא מקור החמצן המזדמן של החיים שלי, ואת זה אינני צריך להסביר יתר על המידה. אף על פי שביקרתי על אדמתה ליום אחד בלבד, וגם זה היה בעיר החצי שבדית לכאורה – מאלמו, אני בשבדיה מחצית מהזמן המוזיקלי שלי. החיפוש אחרי הבשורה האחרונה משטוקהולם ושות' הפך עם השנים לסוג של תחביב עבורי, וכך קרה שבקיץ האחרון נשלפה העלמה המשונה הזו, לונה. היא כאילו הדבר הכי קופצני, מאושר ומרקיד שיכול להיות – אבל לא. זו רכות של שעווה מטופטפת. עוד רגע היא תהפוך לאבן. מספר הפעמים שבהן האזנתי ללהיט האולטימטיבי הזה בלופ בחודשים האחרונים – חסרת משמעות ככל הנראה.

13

Fanfarlo :: A Distance

ישנם שירים שאינני יודע לשים את האצבע המדויקת מדוע דווקא הם אלה שגרמו לי לרוץ מהמטבח אל החדר כדי להחזירם לאחור, וחוזר חלילה. ישנם שירים שהם פשוט להיטים שאיש לא ילמד לאהוב לעולם, כך כבר למדתי, אבל כנראה שבכל זאת ישנם אלפי אנשים מלבדי החייבים לרוץ ממטבחיהם לחדריהם ולהחזירם לאחור, וחוזר חלילה. כי ישנם שירים, ואת זה אני אומר בביטחון מלא, שיש להם פזמון-על, כזה שהשיר כולו נכתב סביבו, כזה ש-Cowbell משתתף בשיאם, כזה שזמר שבדי מעולה שר בצבעוניות. אלו הם השירים שמצילים כל פעם מחדש את האינדי-פופ, אם בכלל יש דבר כזה. הם לא מעטים, אך הם גם לא רבים. Fanfarlo האהובים אחראים לכמה כאלה, וזה – כך נדמה לי – הטוב ביותר שלהם זה שנים. חכו חכו לנביחות ולסקסופון בסוף. קלאסה.

12

Cut Copy :: In Memory Capsule

אחת הבעיות הקשות שלי עם Cut Copy היא היותם מנצחים לנצח. לחבורה האוסטרלית הזו אין שום יכולת להימנע מלשלוט בי. הם לא יודעים לעשות דבר לבד ממסיבה מפוצצת באנשים, עם ים של קונפטי. ושכרות. וחיוכים. ואהבה. כל היופי של הלהקה הזו טמון דווקא ברגעים הקטנים בשירים שלהם, בקטעי המעבר, אלה שרק מכינים את הקרקע לכפיים באוויר, רגע לפני השיא, שנייה לפני שתחליט להגביר עוד יותר את הווליום. בניינטיז היו מי שעשו מהשיטה הזו ז'אנר שלם של טראנס זול אך מרקיד וצעקו בשנייה הזו "יאללה בלגן! יאללה בלגן!". גם אלה וגם אלה מנצחים. אבל קאט קופי הם לנצח. כמו יהלומים.

11

French Films :: All the Time You Got

מהאביב האחרון יש לי אוטו. הידד! ובאוטו הזה אני נוהג, לרוב עם מוזיקה, לרוב כזו שחייבת להעלים לי הכל מהראש, גם אם לרבע שעה בלבד. והנה מגיע השיר הזה – שיר הנסיעות המושלם שלי, זה שמזכיר לי את עשור הנעורים שלי, אבל בדרך שאינני מכיר באמת. French Films הפינים למדו אותי טוב מאוד מאז האלבום הקודם שלהם, והשלימו הפעם שרשרת מושלמת של להיטי גיטרות, כזו שאמורה היתה להפוך למשמעותית יותר. קצת לא נעים לי ממי שנסעה איתי בשנה הזו יותר מכולם והאזינה לשיר הזה ככל הנראה יותר מכל אחת אחרת במזרח התיכון, אך זה מה יש.

10

Arcade Fire :: Reflektor

בכל כך הרבה קונסטלציות השיר הזה אמור להיות שיר השנה, בכל רשימה. זאת מהסיבה הפשוטה שעל פי מדדים אובייקטיביים טהורים, לא היו ב-2013 הרבה להיטים גדולים ממנו, מופקים טובים ממנו וסוחפים ממנו. אלא שהרשימה הזו, כאמור, היא רשימה אישית שכזו, שבה יש רגעים פרטיים שאיכשהו מתחברים אל יצירה של בני אדם אחרים. אז מדוע בכל זאת כל ההתנצלות הארוכה הזו? כי כמו שכבר אמרתי, רפלקטור הזה הוא סופה חסרת תקנה, עוצמתית, נהנתנית ומלאה בסטייל. זה החומר שממנו נולדות תקוות – לאלבומים מושלמים ולחיים פשוטים יותר. ובכלל, מקום עשירי זה מספיק מכובד. לא מתנצל יותר.

9

Splashh :: All I Wanna Do

יאללה בריטניה אהובה ומיוחדת, תעשי לי קיץ בים אפור תחת שמש צהובה ובוגדנית כשאני מוקף בעור שרוף ואדמוני. גם אם לא תמיד אני מחבב את הקיץ, הרי שתמיד חיבבתי את הצדדים הקייציים של המוזיקה, לפחות בימים החמים של השנה שבהם החום הוא בגדר לגיטימי – בעוצמתו ובתזמונו. כי הכי כיף לעלות על מגלשת המים הארוכה והמפותלת של Splashh הצעירים, שמייבבים בגיטרות ובקולותיהם, ומבלי שהם בכלל יודעים זאת או בלי שהם מעוניינים בכך – עושים רוקנ'רול אמיתי, כמו שאמורים לעשות זאת. רק לקפוץ במקום מאות פעמים ולהזיז את הראש לאנשהו.

8

The National :: Sea of Love

ובמעבר חד מהתקרה אל הרצפה, כמו תמיד. לאהוב את The National זה אומר להרגיש גבר בשל ומזדקן, זה אומר עליך שחווית כבר דבר מה נפלא אשר נעלם לך מהידיים. לאהוב את ים האהבה שלהם משמעותו שלעולם כבר לא תהיה צעיר, אך בה בעת עם הידיעה הזו – ישנה תחושה של השלמה. כל זה לא אומר שאתה מתרחק ממה שהיית, אלא בקצרה זה אומר שאתה כל מה שהיית רק עם דאגות אחרות, אוויר אחר בריאות, מחשבות שונות בראש. כמה חבל שביותר מדי פעמים בחצי השנה האחרונה השתמשתי בשיר הזה כדי לדפוק את העורף בקיר או סתם כדי לשכנע את עצמי שעוד רגע משהו גדול עומד לקרות.

7

Beach Fossils :: Careless

באופן לא רשמי בעליל השיר הזה הגיע לרשת בדצמבר אשתקד – מה שלחלוטין ממקם אותו ב-2012. יתרה מזאת, הוא הספיק להופיע ברשימה של אחד מחבריי הטובים בשנה שעברה, כך אני זוכר. עם זאת, הוא יצא אחרי סיכום השנה שלי אשתקד, הוא חלק מאלבום שיצא ב-2013 והוא היה איתי לכל אורכה של השנה הזו. לבד מהמילים הללו, על חוסר האכפתיות שבראש, יש בו את המקצב האהוב עליי לשנה האחרונה, מקצב שלעולם לא אצליח לשחזר עם ידיי שעל ירכיי. וכל הגיטרות הללו, שבאות ונעלמות כלא היו מעולם, הו, כל הגיטרות הללו. הן בסך הכל נועדו לטלטל את כל רחובותיה של העיר הקדושה פעם אחר פעם. שום דבר בשיר הזה של מאובני החוף אינו מושלם, הכל נשמע מפורק לגמרי, וזה כנראה הסוד במלואו.

6

Holograms :: A Sacred State

כשבא לך לרוץ, לשרוף, לקפוץ, לצרוח, לדגדג, להציק, לבכות, לחייך, לצחוק, לבכות מצחוק, לבעוט, להכות, לחבק, לנשק, לזיין, למות, להיאבק ולא לשבת עוד לעולם באותו המקום – עליך להפעיל את השיר הזה של ההולגרמות השבדיות. בכל הפעמים שבהן הסתתרתי לבד באוטו בחניון האוניברסיטה העברית וניגנתי אותו בפול ווליום לכל הפרופסורים, כשאני מקווה להיות יותר פאנק ממה שאני באמת, צעקתי את הפזמון הצווחני המופלא הזה, אודות הדממה שבלב, לנצח. ואז הגיעו הגיטרות, והצעקה, והגיטרות, והזעקה. ולחשוב שדווקא שבדים – מבין כל בני אומות העולם – הם אלה שמתעצבנים פה כל כך. אהובים.

5

Teleman :: Steam Train Girl

בחדרים קטנים בלבי יושב לפעמים תומאס סאנדרס ושר שירים קטנים בקולו הקטן הבוקע מתוך גופו הקטן יחסית. סאנדרס הזה היה במשך שמונה שנים סולן Pete and the Pirates, מיקיריהם האמתיים של האייפוד רעב, אך אז הוא הפסיק להיות הסולן של הלהקה האהובה ז"ל, וכעת הוא מזמר לו ברכות בהרכב אחר, Teleman. וכמה יפה הוא עושה את כל זה, ללא כל מאמץ, כאילו דבר מעולם לא השתנה. איכשהו, במזל גדול וטוב, התגלגלתי באביבה של השנה אל נערת רכבת הקיטור שלהם, השיר הזה שבמקום החמישי, ונגמרתי. האלגנטיות העצורה שבו עודדה אותי לרקד בעדינות, בהליכות ירח כושלות, בצעדים גדולים, בזינוקים על המיטה. זהו סיפורו של שיר אלמוני ולא אלמותי, כזה שנותר כמעט ורק שלי, עדיין. הוא ראוי ללב של כולם.

4

Midnight Juggernauts :: Memorium

יאללה יאללה, לכבודם של כל הרגעים המושלמים של העת האחרונה, בעבורה של מי שאני אוהב יותר מכל, ולמענן של כל מסיבות חלומותיי – הגעתי עד הלום. ופה מונח היהלום האוסטרלי של השנה, להיט הסקס אפיל המושלם, או פשוט הלהיט. משבים קלים של צינה בוקעים מכל פנסי החדר כאשר הוא מתנגן, והרגליים חייבות לזוז באוויר בצורה כלשהי. בניגוד לחבריהם האוסטרלים Cut Copy, לחברים ב-Midnight Juggernauts אין כל עניין בדחיפה אל השיא, אלא בשבלוניות קצבית, בתחושות ריחוף וריחוק קלות. זהו אינו ניצחון מרשים, אלא תיקו רב-שערים, כזה שבו כל הצדדים נהנים. בחיי שכמעט וזה היה שיר השנה שלי, ולו רק בשל כמה זיכרונות מושלמים.

3

Small Black :: Free at Dawn

כשזה קרה, זה פשוט התפוצץ לי בפנים. ישבתי באוטובוס באמצע החורף וקיוויתי כבר להגיע הביתה. בהיתי לי בפייסבוק ואז קפץ העדכון הזה של Small Black, זה שבישר על צאתו של שיר חדש. לחצתי מיד. נדמה לי שבאותו ערב האזנתי לו 20 פעם לפחות, כולל כמה פעמים סתם כך בדרך אל השוק כדי לשתות יין עם אייל. ידעתי שיש פה משהו שגדול עליי, שיר שנכתב בשבילי, כזה שלוקח אותי לכל כך הרבה רגעים אחרים שבהם הסתובבתי ברחובותיה של עיר, כי זהו שיר על אותו אחד שמשוטט בין שדרות לרחובות ולסמטאות ומקווה שמישהו ישמע את הפזמון המתנגן לאוזניו בלבד. בכל שלוליותיה של העיר הייתי מוכן לצלול כשהוא ברקע.

2

Parks, Squares and Alleys :: Youth

אי-שם בחברובסק, עיר רוסית רחוקה במיוחד שנמצאת על גבול סין במזרח סיביר, מתגורר סרגיי חבארו. הוא רק בן 19, אני בכלל לא בטוח אם הוא יודע על קיומה של ישראל, אבל לפחות עבור ישראלי אחד הוא עשה את השנה הזו. חבארו הזה הוא הדוגמה המושלמת מבחינתי ליופי שבכל זאת מתקיים בתוך תעשיית המוזיקה הנוכחית. בחיים, וכשאני אומר בחיים אני מתכוון לזה, הבחור הזה, הנער הזה, לא היה מצליח לחצות עם שיריו את כל הכפור של סיביר, ולהגיע ללב של מישהו – אם הוא היה יוצר בזמן אחר. ויש לכך מספיק סיבות. השיר הזה שלו, עוד אחד שעוסק באובדנם של נעורים לכאורה, הוא כמו מיליון עלי שלכת שמתעופפים מחברובסק לאיסלנד ומשם לניו-מקסיקו, יורדים לצ'ילה ומשם לאוסטרליה ואז באים אליי. הם מלאי חוויות, הם חיו כמו שלעולם לא אחיה, אך הם שבורים, עייפים ורק רוצים להיפרד. לפעמים הכל פשוט מדיי. וכשהכל פשוט מדיי, אני צריך שירי רגש פשוטים מדיי, רק כדי שאבין כמה הכל בכל זאת מסובך.

1

Postiljonen :: All that We Had is Lost

שיר שנה הוא כזה שאמור ללכת איתך לנצח, לא כי בחרת שכזה הוא יהיה – אלא משום שהוא הופך לחלק ממך, לחלק מכמה מן הרגעים המשמעותיים שלך בזמן מסוים, לכזה אשר היה נוכח ביצירת רגשות ובהבנייתם. במשך שנה שלמה שימש אותי השיר הזה, שבחציו הוא בכלל קאבר ל-How Will I Know של וויטני יוסטון ז"ל, לתמרור קטן שמונח לצד הדרך, מסמן לי שאסור ליפול. הוא מעולם לא הרים אותי למקום אחר, אך הוא גם לא כזה שהפיל אותי – הוא פשט מרח לאורך ולרוחב את כל התחושות, הנופים, המצולות, הפסגות, ההתרגשויות והמשברים שחוויתי. במילים אחרות, הוא הפך לחלק ממני, וזה המצב כבר 12 חודשים, עוד מסיומה של השנה הקודמת. Postiljonen, שלישייה שבדית שגם הוציאה אלבום בכורה מעולה השנה, הפכה בזכות שיר אחד בלבד למשהו שעוד אשמיע לנכדיי על כוס תה עם חלב בעוד שלושת אלפים שנה בערך.