כל המכוניות של השכונה חלפו על פניי, ומדי פעם התחשק לי לצעוד קדימה ולהצטרף למחול הפשוט שלהן. אם היה לי את האומץ הבריא הייתי אפילו רץ אליהן, לוגם את מלוא הפח שלהן כנקטר חיים. אם היה לי את הביטחון הנכון הייתי גם מנסה לעוף מעליהן, לכוון אותן בשיירה למקום אחר, רחוק במיוחד, כזה שבו הן היו נאלצות להתערפל בתוך שטח זר, ללמוד מחדש את העולם ולהגדיר את חייהן מחדש. אם היה לי את הרגש הנכון, אז ודאי לא הייתי צועד אפילו מילימטר לעברן וסתם הייתי מחפש בעצמי דרך אחרת, בלי כנפיים, ללא רגלים, חסר כל תוכנית מסודרת או חשש מובנה.

והנה שוב הנחתי את הספר הצבעוני לצד המחשב, ויתרתי על מה שאמרו לי לעשות, והתחלתי לבהות בחלל. כל השירים של צעידת האתמול נחקקו בי, חזק חזק, ככתובת אבן ישרה וברורה – כמו בפעם ההיא שבה צעדתי לפנות בוקר בין שכונות המבורג, בקור אמת, כש-Wild Nothing מתהולל באזניי עם הערפל המוזהב שלו. אלא שהפעם את מרבית השירים ידעתי בעל פה, ×›×™ כבר כמעט חודש שאני לא מרפה מהם, בלית ברירה. אני אמנם אמור לרקוד אותם, אך הם בולמים אותי על הסף. אני אמנם אמור לחגוג אותם, אך הם נועצים אותי בקרקע, מבדילים אותי מן האחר שידעתי.

באופן מפתיע, זו הסביבה שיצרתי לאלבום החדש והמצוין של Beach Fossils, הלהקה החביבה עליי כל כך. אולי עליי להתנצל בפניהם על כך שאני כותב עליהם כה רבות, מדבר עליהם ואליהם מדי פעם עם מכרים, ובכך ממאיס את קיומם. ועם זאת, נדמה כי אין לי ברירה אחרת. לקח לי זמן רב לכתוב על Clash The Truth, אבל את מה שצריך להיאמר אומר בקלות. האלבום הזה טוב מכדי להידחק לפינה, מלוטש מכדי להיות של הלהקה הזו, ועדיין הוא כולו שלה. יש שהיו מכנים את קיומו בשלות חלקית, בגרות אמיתית, אהבה, אך אני רק אומר שאם כך יש שמתבגרים, הרי שהנני זקן במיוחד. להלן שלוש דוגמאות:

Beach Fossils :: Clash the Truth

Beach Fossils :: Taking Off

Beach Fossils :: Crashed Out