נעמדתי מול המראה והתבוננתי בייצוג הפשוט שעמד מולי. הוצאתי חולצה אחת מהמכנסיים, הכנסתי אחת אחרת לתוכם בכוח, הצמדתי לעצמי סוודר ירוק כהה, צעיף עבה שמתלפף שלוש פעמים סביב הצוואר, מעיל כחול, ללא כפפות עדיין, חיפשתי את הנעליים שלי ויצאתי לצעידה קטנה בשכונה הירושלמית. ממש בין אזור תעשייה אחד לרובע בורגני אחר. אומרים שהחורף עדיין נושם נשימות כבדות ועייפות, כמוני בלילות שבהם אני קורס אל תוך עצמי בשמחה, וקשה לי להסתיר את אהבתי. כשאני רוצה להרגיש אותו, אני פותח את החלון ומביט על עץ ערום. כשאני רוצה להרגיש אותה, אני פוקח עיניים. פשוט מאוד. אבל אז כשהיא הולכת ופתאום אני נותר לבד, עליי לקרוא או למצוא ריגוש אחר. היום הוא הגיע מזיכרון מוזיקלי מרוחק, כזה שלא חשבתי שישוב וישחק בי.

כי כבר שנתיים אני יודע ש-Electrelane האנגליות לא קיימות, מחוקות, אפורות, נשכחות בעמעום מיותר שעדיף שלא היה מתממש. בעבר הלא רחוק, הן היו אחת הלהקות האהובות עליי, בעיקר בזכות האלבום הפנטסטי, האחרון שלהן, מ-2007. הוא היה כתמצית של זמן, כבד, מדכדך ומרוחק ועם זאת ענוג ומרוכך מספיק כדי לגרום לי להיות שלו לחיים שלמים. אינני מגזים, שכן חלפו שש שנים בדיוק מאז היכרנו והוא עדיין איתי, בלב, בראש. חבל רק שרביעיית הבנות הזו החליטה לעזוב הכל ולהתנתק מעולמן. וזהו. אז זהו, שכנראה עוד לא ממש.

הסולנית של כל העסק ההוא, Verity Susman, עדיין פועלת, מקריאה טקסטים, מכינה מיצגי וידאו ובעיקר מקליטה איברי גוף, אלקטרוניקה נהדרת ואת קולה מעורר הכיסופים. את כל הבוקר הזה אני נותן לה במתנה בזכות שיר הכוח הנהדר שלה שגרם לי פתאום להתרגש כמו אז, לפני 10 שנים, כשעמדתי בשורה הראשונה ב-Bowery Ballroom בניו-יורק וראיתי אותה נוגעת בקלידים שלה, או שאולי היתה זו בכלל גיטרה. עם דבר שכזה, עם יכולת שכזו, אני יכול להיות בטוח – אבל ממש ממש בטוח – שיש לי את כל הסיבות הנדושות בעולם להעריץ גם אותה.

ולמי שלא ממש מכיר, משהו מפעם. כי פעם הכל היה פה אחרת: