כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1


———————————————————————

60

Spell Hound :: Tooth and Nail

59

Habibi :: Sweetest Talk

58

Chad Valley :: My Girl

57

Icona Pop :: I Love It

56

Foreign Fields :: So Many Foreign Homes

55

Boyfriend :: Bad Dreams

54

Tashaki Miyaki :: City

53

Summerays :: Toyohashi

52

Tanlines :: Green Grass

51

The Cribs :: Come On, Be a No-One

50

Chairlift :: I Belong In Your Arms

49

Yuksek :: Off the Wall

48

Caged Animals :: This Summer I'll Make It Up To You

47

The Holiday Crowd :: Painted Like a Forest

46

Tame Impala :: Apocalypse Dreams

45

The Sea and Cake :: Harps

44

The Raveonettes :: She Owns The Streets

43

Exitmusic :: Passage

42

How To Dress Well :: Cold Nites

41

Suburban Living :: I Don't Fit In

40

We Have Band :: Where Are Your People

39

Santigold :: This Isn't Our Parade

38

Bikini :: Bedtime Stories

37

Van She :: Jamaica

36

Taken By Trees :: Dreams

35

Perfume Genius :: Hood

34

Beat Connection :: Further Out

33

Pomegranates :: Heaven

32

Eternal Summers :: Loaded One

31

The Walkmen :: Song for Leigh

30

Ty Segall & White Fence :: Time

משהו בתוכי אומר לי שאני בכלל לא אמור לאהוב דבר ×›×–×” בעידן ×”×–×”. יש בו גיטרות ישנות כאלה, עייפות, כבדות, גיטרות של אבא. זו בכלל מוזיקה של קיבוצניקים, לא מוזיקה של חיפאים בנפשם. ואולם, משהו בשיר ×”×–×” שיגע אותי לגמרי, הזכיר לי מה הייתי יכול להיות אם הייתי מבוגר יותר, אם עדיין ×”×™×” לי שיער ארוך כלשהו כמו בתיכון ואם עדיין הייתי משוכנע שגיטרות של סבנטיז הן הדבר האמיתי. ×›×™ איכשהו, בסופו של יום, אני וחבריי – ולא אחרים – היינו יושבים על הבמה באודיטוריום בתיכון ומנגנים פסיכדליה על גווניה השונים, מדמיינים שאנו יושבים על כריות גדולות וצבעוניות, קורעים את העולם.

29

Two Wounded Birds :: To Be Young

בחורף שעבר העברתי כנראה יותר מדי שעות בהמתנה לרכבות לחיפה בשעות לא הגיוניות בעליל מבחינתי. בשלב מסוים, כאשר התחלתי להבין כמה שהרפורמה ההיא שניסיתי לערוך בחיי לא התאימה לי, נאלצתי למצוא נחמה עמוקה בשירים כלשהם. או אז ×”×’×™×¢ אלבום הבכור של הרכב הגולשים-מתים הבריטי ×”×–×”, שעליו כתבתי פה פעם מזמן מזמן כשהם רק הוציאו סינגל כלשהו. איכשהו, אני זוכר פעם אחת בתחנת רכבת האוניברסיטה בתל אביב, בעיצומו של מבול אהוב במיוחד – שבה האזנתי לשיר ×”×–×” שפה חמש פעמים ברצף, כדי לרקוד מעט, להתנחם, להיזכר בנעורים האבודים, בילדות הגמורה. נדמה לי שבאותם רגעים הבנתי שעליי לשנות משהו.

28

Mode Moderne :: Real Goths

כמו בכל שנה, כמו בכל יום כמעט, אני אוהב את האנדרדוגים שלי אומללים, קודרים, חובבי קרה. לרוב, כשהם צצים בחיי – אני בכלל לא מתכוון לאהוב אותם, ×›×™ לכאורה לפחות אין בינינו שום זיקה הגיונית. כך בדיוק קרה עם חמשת הכאילו גותים הללו מוונקובר. גם הם נחתו עליי בשיאו של החורף שעבר, אבל הצליחו לכבוש אותי בזכות שורה נהדרת אחת ("I'm sure that you would agree, I've got the body of a man who reads poetry"), רכות מעיקה ותחושה כללית של מרשמלו שחור שאיש כלל לא אמור לאכול.

27

The Maccabees :: Went Away

פתאום, בסופה של 2012, אני קצת מתקשה להיזכר איך הרגישו לי 2006 ו-2007, סוג של שנות שיא בכל הקשור לאינדי הבריטי, הפשוט כל כך, נטול היומרות הגדולות – ×–×” שלאור סממנים אלה הצליח להוליד שתי להקות נפלאות כמו המכבים ו-Foals. לא צריך לעשות יותר מדי חשבון כדי להבין שחלף די זמן מאז כדי שכל הסיפור ×”×–×” ייראה שונה, ואפילו די עצוב. כשיצא האלבום האחרון של המכבים, הוא לא הרגיש לי מקסים כמו הקודמים, פשוט ×›×™ חסרה לי בו הרגישות הנהדרת שכל כך אפיינה את מה שהם עשו עבורי לפני כן. אלא שבשלב מסוים הבנתי שזה לא הם שהשתנו כל כך, כמו שזה אני שהשתניתי. ובכל זאת, פנינה אחת גדולה נשארה איתי ממנו. ×”× ×” היא כאן, ממש כאן.

26

Jens Lekman :: Become Someone Else's

כמה שאנחנו אוהבים בחבורה שלנו את נסיך הסתיו השבדי. כל אחד מאיתנו קיבל אותו בצורה אחרת, עם משמעויות אחרות והתרגשויות שונות. ולמרות זאת, כל אחד ואחת מאיתנו בטוח מצא את עצמו לפחות חמש פעמים בחייו בוהה בקיר כלשהו ואמר לעצמו עם חיוך מריר על הפנים, בזמן שינס החמוד שר דבר מה: "אוי, כמה שזה נכון". ×›×™ ×›×›×” ×–×” אצל ינס לקמן: הכל מתוק, הכל נשמע אופטימי, גדוש אהבת חיים – אבל השבר הבוגר אימננטי מדי כדי שהפרחים יפרחו. זהו סתיו, חברים, שום דבר לא צומח בוו לבד מגעגוע מובנה למישהו שמעולם לא פגשתם ולעולם גם לא תפגשו.

25

Craft Spells :: Leave My Shadow

בשלוש השנים האחרונות יש לי חיבה חסרת תקנה כמעט לכל תוצר של הלייבל הניו-יורקי הקטן Captured Tracks. אני לא מתכוון לפרט יתר על המידה כיצד החיבה הזו תבוא לידי ביטוי ברשימת השירים הזו שלי, אלא פשוט אתן לזה לקרות מעצמו. Craft Spells, למשל, כמעט שלא עשו דבר השנה בחייהם לבד מאיזה סיבוב הופעות קטן במזרח הרחוק, מיני-התפרקות ממרבית חברי הלהקה והוצאת EP כלשהו בתחילת השנה. ועם זאת, את כל הרגש הנדוש שאפשר לשים בשיר שלהם, על מקצביו, מנגינותיו ומילותיו, הם הצליחו לדחוף באחד משיריו – עוד איזה אנדרדוג שלא יישאר ממנו דבר בעתיד כנראה. ובכל זאת, את צלו הוא ×”× ×™×— עליי, במיוחד בשל קצב הצעידה המופלא שלו, שלא לדבר על הסקסיות הקלה והלא מוסברת שבו.

24

Porcelain Raft :: The End of Silence

ישנם שירים שמגיעים אליך באור יום בשיאו של קיץ ויש כאלה שנוחתים עליך בשיא הלילה, בדירה שבה אתה מתגורר לבד, וגורמים לך לרצות ולהישאר לבד לנצח. הם מהדהדים בחלל בזכות ההד הקטן ששולט בהם בעצמו, זעקה קטנה ומתעצמת עוזרת להם, ואיכשהו הם תוקעים אותך במקום, אפילו שגם ככה אין לך כל כוונה לזוז בכלל. והם נעוצים בך עמוק כל כך, עד כי כמעט שנה אחרי שהאזנת להם בפעם הראשונה נראה לך כאילו שחלף נצח, שרכבת גדושת קרונות חיים חלפה על פניך ואתה כבר אינו מי שהיית. זה, נגיד, הסיפור של השיר הזה.

23

Tristesse Contemporaine :: I Didn't Know

אחת האסתטיקות המוזיקליות האהובות עליי כבר שנים היא זו שלה לרוב אחראים חובבי ניו-וייב צרפתים שעושים את הרטרו שלהם תוך ניכור מופגן מן הסביבה, עם מקצבים קבועים, מונוטוניות אפלה וקו בס ניו-אורדרי. לרוב מכנים את הפלא הקטן הזה Coldwave ונדמה שאין הגדרה טובה מזו לכל מה שנוגע לזה. נגיד, השלישייה הפריזאית Tristesse Contemporaine היא דוגמה מצוינת לגל הקור המדובר הזה. ב-2012 הם הוציאו אלבום בכורה פנטסטי ולא מושר שכל כולו מחווה לפעם, אך כל כולו עכשיו עכשווי ומחושב. אם הייתי יכול לשחזר את מספר הפעמים שצעדתי בייאוש בין תחנות אוטובוס ליעדים כאלה ואחרים בתל אביב בשנה החולפת, סביר להניח שהייתי מסוגל להפוך לגל קור כלשהו בעצמי.

22

White Hex :: Holiday

לפני בדיוק ארבעה חודשים התיישבתי על אדן החלון בדירה הקודמת שלי במישור החוף וידעתי שבאותו הרגע בדיוק גם האדם שבו התחלתי אז להתאהב עושה כמותי. אלושה נרדם קודם לכן על מיטת הגלריה, ואני דמיינתי מחוזות לא רחוקים שבהם היתה אהבתי הראשיתית. עד שהיא באה היתה דממה גדולה, בדיוק כמו סיפורו של השיר ×”×–×” שכל כולו חריקה גדולה המרסקת כל שקט עולמי ובלתי אפשרי. פשוט, אין באמת צורך בשקט – כמעט אף פעם, אבל יש צורך בכאב כמו הכאב ×”×–×” שנוטף מכל שנייה ושנייה של White Hex הללו.

21

Twin Shadow :: Five Seconds

ההופעה של Twin Shadow שראיתי לפני כמעט שנתיים בהמבורג היתה אחת הטובות ביותר שבהן הייתי בחיי. זו לא היתה המוזיקה שהיתה אחראית לזה, אלא האווירה שג'ורג' לואיס ×’'וניור, שמו האמיתי של הצל התאום, הצליח להוליד די בקלות. איכשהו, האווירה ההיא בכלל לא היתה קיימת באלבום הבכורה המופלא שלו, וזה לא ×”×™×” משנה. כל ×–×” השתנה עם הסינגל הראשון מהאלבום שהוא הוציא השנה. ×–×” רק המרדף התמידי שחי בתוכו, כמו היכולת לדמיין איך כל ×–×” מרגיש לייב ולהיות בטוח שאינני טועה. אם הייתי צריך להתאגרף עם מישהו לצלילי משהו – סביר שזה ×”×™×” השיר. איכשהו.

20

Beach House :: Lazuli

לכל תקופת חיים יש את העידן הוויקטוריאני שלה – אותו פרק זמן שבו בחלל הבית או החדר שולטת ויקטוריה לגרנד. קשה מאוד לשים את האצבע על הסיבות האמיתיות לשינוי התודעתי שהזמרת המופלאה הזו מצליחה לחולל בחללים השונים, על יושביהם כמובן, כאשר היא פותחת את פיה – אבל אסתפק ואומר שאין עוד זמרת שמשתווה לה כיום או בכלל בשנים האחרונות. בין הצרידות הקלה לעובי המיוחד, בין חזיונות השיער המפוזר קדימה לתנועות המיוחדות שלה לצד הקלידים – בסוף תמיד אלו השירים עצמם. ×–×” השיר המיוחד שלה ושל שותפה אלכס שעצם את ×¢×™× ×™×™ פעמים רבות כל כך, ולא בלילה.

19

Halls :: White Chalk

לילה לפני שהחלה שנת הלימודים החדש והמוזרה הזו שבה אני נוטל חלק, שכבתי די עצוב במיטה וקיוויתי שיקרה דבר מה שיעורר אותי. הכנתי פלייליסט כמעט מיותר שאיתו הייתי אמור להירדם, ובתוכו מגוון קטעים נטולי מילים, שחורים, חדשים וישנים כאחד. איכשהו, לא שמתי לב כנראה מה הכנסתי פנימה ×›×™ לאחר כחצי שעה של בהייה בחושך – פתאום החל הדבר ×”×–×” שעליו כתבתי כאן ממש לא מזמן. השיר הבריטי הסמיך ×”×–×” הוא בקלות השיר היפה ביותר של השנה, ללא תחרות, ללא חנופה. כמו שקשה להתווכח על עוצמתה היחסית של קתדרלה ימי ביניימית, כך קשה בעיני להתעלם מן השיר ×”×–×”. White Chalk מסוגל לפרק כל ויטראז' אגדי לרסיסי צבע קטנים.

18

Holograms :: ABC City

אי-שם בסוף החורף הקודם הסתובבתי בסלון בית הוריי בחיפה, אנרגטי, שונא, עצבני, שמח, אוהב, שונא, זועם ושונא – ולא מצאתי לעצמי מקום בעולם. אבל בקטע טוב לגמרי. התחשק לי לשרוף את העיר ולא ידעתי איך. או אז, איכשהו, באורח פלא שאינני מבין עד היום, בעודי מסתובב בבית – השיר ×”×–×” עלה לרשת. כלומר, הקליפ השבדי ×”×–×” שכל כולו טינופת נפלאה, צעקות ורצח באזניים. הפעלתי אותו בסלון החיפאי בווליום נפלא – ×›×™ איש מלבדי לא ×”×™×” בבית – ורקדתי אותו במשך דקות ארוכות ללא סוף. משם לא ×”×™×” לי כבר לאן להתדרדר חוץ מלהרוס את כל מה שבניתי באותה תקופה – במו ידיי. או, כמה שנהניתי.

17

Grimes :: Genesis

אזניות, אני רוצה שוב אזניות, רוח מטורפת בפנים ועיר שלמה שעליי לחצות ברגל בירידה ארוכה – רק כדי ששוב אוכל לשחזר את הפעם ההיא שבה צילמתי, קפצתי ורקדתי בהמתנה לגשם כלשהו בזמן האזנה לג'נסיס. כמו בולען שלם ייאוש וחרדות הוא פרס את עצמו מתחת לגופי ונתן לי לרוץ, בעצם לצעוד, בעודי בורח ממנו ללא כל רצון של ממש להימלט. אם היו מוכנים להשמיע לי אותו ברחובותיה של עיר כלשהי, לא משנה איזו, אני נשבע שהייתי עוצר את ההמונים – אם בכלל אפשר לדבר על כאלה בכל עיר ועיר – ומסיבה שלמה הייתי מרים.

16

Peter Broderick :: Everything I Know

וממסיבה אחת גדולה אל הדממה היחסית. אם יש אמן כלשהו בעולם שאיתו הייתי רוצה לחלוק את הדממות היפות ביותר הרי שזהו פיטר ברודריק. ייתכן ×›×™ הוא המוזיקאי שעליו כתבתי ×”×›×™ הרבה פעמים בשבע שנותיו של האייפוד רעב, ועם זאת נראה לי שלעולם לא אכתוב מספיק. השנה לבדה הוא הספיק להוציא שלושה אלבומים (שניים מהם פסקולים, בסדר) ואפילו הספקתי לחזות בו – בפעם השנייה בחיי – מנגן על במה בקופנהגן. אין לי יותר מדי מילים כדי להשלים את מה שהוא מעולל לי עם כל דבר שהוא עושה. אני כל כך אוהב אותו, עד ×›×™ כל אות שלי רק מחרבת. השיר ×”×–×”, שלקוח מאלבומו האחרון מבין השלושה של 2012, הוא גם הנכון ביותר, בכל מובן, שאותו הוא הקליט באחרונה. ×›×™ כל דבר שאני יודע הוא באמת קטן או שגוי בהשוואה למה שהוא יודע.

15

Crocodiles :: Endless Flowers

בהרבה מובנים כלל וכלל אין ×–×” משנה מה עשיתי עם עצמי בדרך לרמת החייל כל בוקר בקיץ ×”×–×”. ×–×” לא חשוב מה קראתי או במה בהיתי בזמן הנסיעה בקו 142 ההוא, וזה גם ממש ממש לא חשוב על מה חשבתי באותן דקות. מה שחשוב הוא מה עשיתי כל כך הרבה פעמים בשנייה שבה נעמדתי ליד הדלתות הגדולות, שחיכיתי שייפתחו ויתנו לי דרור – והפעלתי את השיר ×”×–×”. ומדוע עשיתי את ×–×” עשרות פעמים בקיץ 2012? פשוט ×›×™ ×–×” ×”×™×” הדבר הנכון ביותר שהייתי יכול לעשות כדי לעורר את עצמי, להפיל את כל רוחי לקרקע ולהרים אותה כמה דקות אחר כך בחזרה – עם כל הרעש ×”×–×” באוזניים, עם כל העוצמה הנהדרת של השיר ×”×–×”. לעולם לא אתגעגע לחום ההוא מחוץ לאוטובוס, אבל לרגעים הללו? או, כן. כל כך.

14

Tropic of Cancer :: The One Left

קמלה לובו, קמלה לובו, קמלה לובו. ×–×” השם של הבחורה שמובילה את הצמד המייסר ×”×–×”, חוג הסרטן בעברית. בכל פעם שבה הזדקקתי בשנה האחרונה למעט צל ללא וילונות, לכיבוי של כל מצב הרוח שלי, להתחברות לשורשים אחרים שאינם לבביים במיוחד – חזרתי אל צמד הבנות המצוין ×”×–×”, ובעיקר בעיקר לשיר ×”×–×” שלהן. יש בו את כל מה שצריך כדי לגרום לי לחשוב לפרוש מהכל, לעזוב הכל ולהתיישב עם עצמי – בלי טקסטים, בלי מוזיקה אחרת – ולשקוע. ועם זאת, אני משתדל שלא לעשות את ×–×” יותר מדי, ולו רק כדי להחזיק מעמד. אבל קמלה לובו, היא עדיין פה. מחכה.

13

Wild Nothing :: Nocturne

פחד גדול אחז בי רגע לפני שהאזנתי בפעם הראשונה לאלבום השני של ג'ק טאטום, האיש שמאחורי Wild Nothing. הפחד הזה מקורו היה בחשש שכל אהבתי אליו תתעמעם לה אל תוך נוסטלגיה מגומגמת הקשורה ליופיו של אלבום הבכורה. חשדתי שמשהו בחיי עומד להשתנות. ובכן, לא וזה. בפשטות, טעיתי. לראשונה עמדתי על טעותי כשהגעתי בהאזנת הבכורה ללהיט ההיסטרי הזה, עם קצב תצוגת האופנה שלו שהזכיר לי אלקטרו אוסטרלי, עם הפזמון המהפנט והקול החמדמד של טאטום. מסוג השירים שאני יודע שרוב העולם מפספס, אבל לא ממש אכפת לי.

12

Lotus Plaza :: Eveningness

עליי להודות, באלבום השני שהוציא השנה לוקט פונדט (או איך שלא כותבים את שמו בעברית) מ-Deerhunter תחת השם לוטוס פלאזה יש כל כך הרבה רגעים מצוינים, שאפילו הבחירה בשיר הזה עושה עוול גדול ליקום. פשוט מבין כל השירים שם, הוא זה שהתנגן לי בראש יותר מכל האחרים באביב האחרון. עד כדי כך, שרוב רובה של ההתנגנות הפנימית הזו הסתכם לפעמים רק בריף הגיטרה הפשוט שפותח את כל המהלך המלודי הזה. לפעמים, ואלו היו מקרים נעימים יותר, השיר כולו פשוט סחרר לי את הראש כמו סוג של הליקופטר עם הד גדול.

11

Mac Demarco :: Freaking Out the Neighborhood

בקופנהגן נוסדה ממלכת מק ד'מרקו שבה מק ד'מרקו הראשון הוא המלך, בעוד שבלישה ואני הנתינים הכנועים, הסוגדים, המחויכים. ביחד ירדנו לרחוב הקר באוקטובר האחרון, עלינו על האופניים והתחלנו לשיר בצעקות כמו שרק אנחנו יודעים – גם בגיל 29, בדיוק כמו בגיל 12 וחצי. ושרנו בקול רם בכוונה, כדי להעיר את דנמרק מתרדמתה וכדי לחגוג את חברותנו המיוחדת בידיעה שהדבר הגדול ביותר ששייך לנו זו המוזיקה, זו שבכל שנה נשמעת קצת אחרת. הלהיט ההיסטרי ×”×–×” של המלך שלנו, זוהר ארגוב של רוכבי האופניים המושכרים כנראה, הוא צליל הנעורים האבודים שלנו שלעולם לא ישובו, אך דה-פקטו לא עזבו אותנו מעולם.

10

WhoMadeWho :: Inside World

ואחרי כל מיני ממלכות שנוסדו בדנמרק – עליי לעבור לסוג של נסיכי קופנהגן שכאלה. כש-WhoMadeWho הקליטו את הדבר הפנטסטי ×”×–×”, שהמונח להיט קטן עליו לטעמי, הם ודאי לא האמינו כמה כוח ×™×”×™×” לו. כל כך הרבה פעמים במהלך השנה החולפת, מאז שנחשפתי לעולם הפנימי של הדנים הללו בחורף שעבר, השיר ×”×–×” פתח לי את חוש המסיבה המיותרת. זוהי אותה מסיבה שאליה אתה רוצה ללכת ולו רק כדי לא לרקוד לכלום. בשביל מסיבות כאלה צריכים שירים כאלה, שמצד אחד מלאים בקצב וצבעים, אך מצד שני משהו בהם עקום מספיק כדי לגרום לך לרצות לישון על הרצפה, ליד כולם. בזכות המשחק ×”×–×”, הכבדות הבלתי נגמרת הזו על הקולות הרכים שבונים אותה, השיר ×”×–×” מונח כאן. גבוה גבוה בזיכרונותיי.

9

Soap&Skin :: Vater

וכאן מסתיימת המסיבה המיותרת מהשיר הקודם ומתחילים לשרוף את כל ספרי הזיכרונות עבי הכרס, מוצפי המילים הגרמניות הארוכות, הארוכות בהיסטוריה. כי כאן נחה לה בקור מרכז אירופי מתקבל על הדעת אנייה פלאשג האוסטרית, Soap&Skin. כמעט שנה בדיוק חלפה מאז שהשיר המופלא הזה נולד כפותח את אלבומה השני, וכמעט שנה חלפה מאז שמצאתי את עצמי גומע את מילותיו בהלם גמור. שמעתי אותה קוראת לאביה, שותה עבורו תריסר בקבוקי יין ומתפשרת על הפיכתה לתולעת. מבין כל שירי 2012 שלי, זהו ככל הנראה הכתוב להפליא מכולם. זהו שיר הגעגוע הגדול של 2012, שאיש לא ירצה ללמוד את מילותיו הגרמניות בעל פה.

8

Lower Dens :: Brains

שירי הפתעה הם אלה שלא אמורים להיכלל ברשימות כאלה, ×›×™ הם כלל לא גדולים, הם נטולי כל יומרה, ובכל זאת – הם כמו הוקלטו רק בשבילי. ×–×” יישמע מוזר, אבל אני מסוגל להגיע לאקסטזה אמיתית בזמן האזנה לשיר ×”×–×” שלקוח מאלבום המופת של Lower Dens מבולטימור. הוא מתקדם אט-אט אל עבר מטרה מסוימת שאינה נראית לעין או נשמעת לאוזן בשום שלב שלו, ובאמת – הוא אינו מתנפץ לשום רסיס. הוא פשוט מנפץ לרסיסים אותי, מבודד אותי, ולוקח אותי איכשהו בחזרה לכל מחוזות ההשראה שבהם ביקרתי בעבר.

7

Chris Cohen :: Optimist High

בין מסע לילי במכונית עם רעותה לפני כשלושה חודשים לבין הימים החמים של סוף הקיץ בירושלים – נעמד כריס כהן. וכריס כהן, גבר בסוף שנות השלושים לחייו, אך בעל הקול הנערי וחסר הביטחון משהו, הוא אחד מסמלי השנה האחרונה הזו של ×—×™×™. כמו כל שירי אלבום הבכורה שלו, גם ×–×” שפה נשמע כאילו הוקלט כדי לצאת על תקליט בלבד – אלא שזה לא הסוד שלו. ×›×™ הסוד האמיתי שלו נעוץ בהיותו אי של אופטימיות – ולא סתם הוא נקרא כפי שהוא נקרא. הוא הצליח ללכד אותי למקום החדש שבו אני ×—×™, עם האהבה שמציפה אותי כל כמה שעות מחדש. ×”×›×™ קיטש, אבל ×–×” עוד כלום.

6

Motorama :: To The South

הלהקה הרוסית הגדולה בהיסטוריה, זו שמשום מה עולמות שלמים נוטים שלא להכירה כלל, דפקה לי על השמשה הקיץ עם הסינגל הראשון מאלבום המופת השני במספר שלה. היא קראה לי לעזוב את החורף הצפוני האמיתי, ולצאת לדרכי אל עבר הדרום, דרך יערות, עם גיטרה בס שמסתובבת בין העורף לכתפיים. יש פה את כל מה שילדים שאוהבים רוסים אמורים לאהוב: המקצב הקבוע ×”×–×”, המלודיה הרגילה הזו – שאלושה טוען שהיא סלאבית להפליא – והמילים הרגילות, הפשוטות, שרק גורמות לי לרצות לא להפסיק לעולם. אם הייתי עשיר, אבל ממש ממש עשיר, הייתי נותן כמה מיליונים לפחות למוטורמה.

5

Beach Fossils :: Lessons

וזו הנקודה שבה כל דבר שאומר ×™×”×™×” מיותר, ×›×™ זו הנקודה שבה אני אמור לכתוב כמה שורות על הלהקה האהובה עליי בשנים האחרונות. השיר ×”×–×” הוא בכלל אחד הזניחים יותר שהם הוציאו אי פעם, סתם חלק מ-7 אינץ' קטן וכמעט נשכח שאמור ×”×™×” לנוח בצלו של שיר אחר, אבל כמו שאמרתי – הזיקה האמיתית שלי היא לשירים האנדרדוגיים, אלו הפחות מושרים. יש בו את כל מה שעושה את מאובני החוף למה שהם, שילוב פשוט בין פשטות מלודית בריטית משהו לאטיטיוד ברוקליני. ככל הנראה זהו אחד משלושת השירים שלהם האזנתי יותר מכל האחרים בשנה האחרונה, בכל מצב – בוקר, ערב, שכרות או עירנות נפשית בלתי סבירה, חורף, קיץ, ברגעי שנאה וברגעי אושר גדול. הוא איתי לנצח.

4

Bear in Heaven :: The Reflcetion of You

בדירה הקודמת שלי בתל אביב נהגתי לשבת על הספה הישנה בסלון בחושך מוחלט כשרק המחשב שעל השולחן מאיר את הבית, וכך הייתי עושה הכל. בדיוק בתוך החושך ההוא, כשהייתי לבד, הופנטתי קשות בפעם הראשונה מהקליפ של דב בגן עדן. בהיתי בתמונות הממסמרות שלי, הסינתסייזרים הלמו בקירות הגבס וודאי גרמו לשכן שלי לנוע במיטתו בחוסר נחת על גבול העצבים, ואני השתגעתי – פשוט השתגעתי. ההפקה המטורפת הזו מצליחה לחפות על העובדה המשונה שמדובר בשיר להיטי נטול פזמון, שמסתיים אל תוך פוגרום חשוך במיוחד, ×›×–×” שדועך אל תוך שורה מופלאה אחת: "×”× ×” אני, ×”× ×” את. לא נותר דבר בינינו, אז רקדי איתי". כך צריך לנהוג בכל סיטואציה.

3

Efterklang :: The Ghost

בחיים לא הייתי מאמין שהשיר ×”×–×” ימצא את מקומו בראש המצעד השנתי האישי שלי, אלא שאז נסעתי לקופנהגן בסתיו והכל השתנה. בלישה ואני הלכנו להופעה משותפת של Efterklang והתזמורת הסימפונית של שילאנד, התיישבנו באיזו פינה באולם שממנה ראינו מספיק טוב ואז הכל החל להסתחרר. את השיר ×”×–×” הם ביצעו פעמיים, לא פחות, כשבפעם השנייה בלבו של ההדרן – כל הסקנדינבים המאופקים האלה נעמדו על הרגלים והחלו להזיז את ראשיהם. ×–×” ×”×™×” רגע השיא של אמנים שנמצאים בחיי כבר כמעט עשור, ובעצמם ככל הנראה לא יחוו דבר מה דומה למה שחוו באותו ערב. העניין הוא שמאז אותו לילה קר, האזנתי לשיר ×”×–×” עשרות פעמים. למעשה, לא אגזים אם אומר שהוא הפך לפסקול רחובות ירושלים החשוב ביותר שלי. כמה כישרון, כמה כריזמה, כמה סקס אפיל, כמה מלודיות על גבי מלודיות, כמה מילים נפלאות.

2

DIIV :: Doused

עד שהשיר ×”×–×” יצא, איכשהו DIIV – שעד אותו זמן בכלל נקראו DIVE – היו סוג של להקה שעניינה כמעט ורק אותי בחבורה שלי. הם היו פרויקט הצד ×”×–×” של Beach Fossils שאמור ×”×™×” לעשות עם עצמו משהו, או משהו ×›×–×”. ואז – או אז – ×”×’×™×¢ הסינגל הגרנדיוזי ×”×–×”, המטורף ×”×–×”, שיר שכמותו לא ×”×™×” השנה, לפחות בכל הקשור לישירות. פתאום נולד לו רוקנ'רול חדש, מסחרר, מהיר, ×›×–×” שמתחיל ונגמר באותה הצורה ובאותה הרוח. Doused הוא שיר של חזון גדול, של שאיפות גדולות עם מילים לא ברורות, ×›×–×” אחד שנועד להפוך תודעות ולייצר חיים בימים של כלום. היו תקופות שהייתי נכנס לעבודה בבוקר עם האזניות ושר אותו בקולי קולות, כלומר את הגיטרות שלו, עד כדי כך ששכנתי בשולחן למדה אותו בעל פה מבלי להאזין לו ולו פעם אחת. בעוד עשרים שנה, כשאאזין לו לבד בבית כלשהו – אני משוכנע שבאופן מיידי כל תמונות קיץ 2012 ירוצו לי בראש, בקלות, במהירות.

1

Mac Demarco :: My Kind of Woman

כבר שלושה חודשים שאני מסתובב בעולם – בתל אביב, בירושלים, בחיפה, באכזיב, בקריות, בקופנהגן, בקייב, במאלמו – ויודע איכשהו לאן אני צועד. או לפחות אני מנסה בהצלחה רבה. ובכל הזמן ×”×–×”, שבו אני מאוהב עד עמקי נשמתי המתבגרת בעלמה אחת, אני יודע שהשיר ×”×–×” של המלך מק ד'מרקו ×”×’×™×¢ אליי בדיוק בעיתוי המושלם. כלומר, לבד מהיותו יפהפה, מעודן ומרגש כמו ששיר נצחי אמור להיות, הוא גם הפך לפסקול ממשי ונכון לכל מה שאני מרגיש – מוזיקלית או טקסטואלית, או שניהם גם יחד. אני מסוגל להדליק ולכבות מאה אלף נרות גדולים וקטנים שזרועים בתוכי ולצדי כשהוא מתנגן ברקע. ×›×™ אני נופל על ידיי ועל ברכיי ומתחנן בפנייך, בייבי, תראי לי את עולמך. כמה פשוט. מק, גל, אני נופל על ברכיי בפניכם.

ולהאזנה בספוטיפיי: