אנגליה עולה באש, נשרפת בסיוע שלל הלוגואים הישנים של אואזיס שגזרתי לפני 16 שנה מהמלודי מייקר ותליתי ברחבי החדר שלי. אם האש האנגלית הזו תיעצר בדרך כלשהי זה יקרה רק כיוון שיתחשק לי להתפשר ולהסתכל על אנגליה חצי שרופה.
לאור העובדה שאת כל נעוריי העברתי כאנגלופיל אדוק, בדיוק כמו כל חבריי, אני מתבייש לומר שמעולם לא ביקרתי בה. לא בנוריץ', לא בלסטר, לא בבריסטול, לא בליברפול, לא במנצ'סטר ואפילו לא בלונדון. כשהזכרתי זאת לרעותה השבוע בביתה, היא אמרה שזה כנראה לא חשוב לי או מעניין אותי. מיד נעמדתי על רגליי האחוריות כדי להתעקש ולתרץ, להסביר ולקשקש – אבל בתוך תוכי הבנתי שגם אם היא אינה צודקת ב-100%, אז לפחות ב-50%. איפשהו, נכון לעכשיו אנגליה לא חשובה לי. כי אמנם מרבית השירים שאני יודע לנגן על הגיטרה נולדו בה, ואמנם כל נעוריי מבוססים על סולניה, ואמנם את מרבית בגדיי אני מקבל ממנה, ואמנם אני עדיין נמס בכל פעם שאני מריח מרמייט על חמאה – אבל כבר כמה שנים שלאנגליה אין מה להציע לי. מרבית להקותיה החדשות משעממות אותי, ואני גווע. וזה לא שאני חולם על איזו מדינה אחרת. פשוט גם עליה אינני חולם.

ובדיוק בשל כל הסיפור הזה, כשאני כן שומע להקה לונדונית חדשה שמצליחה לגרום לי להאזין אפילו לשיר אחד שלה כמה פעמים ברצף בין המדפים הצהובים לירוקים בקומה 2 בספריית הר הצופים – אני חייב לרטוט, לפחות מעט. הנה, אלה SPLASHH, חבורה של אנגלים, נראים בני טובים שמשחקים אותה – כמו תמיד בימינו – אבל יש להם שיר אחד שלא יכול היה להיכתב, לא כל שכן להיות מושר, בשום מקום זולת המקום שממנו הם באו. לא שהייתי שם, אבל ככה זה מרגיש.
לחבורה הזו אין עדיין אלבום, הם כנראה רק עובדים עליו בימים אלה שבהם הם משחררים סינגל חדש בהתרגשות גדולה מצדם, ונראה לי שגם כשיהיה להם אלבום הם לא יהיו גדולים כל כך כדי שהעולם ישתולל. ובכל זאת, מהצליל הראשון של All I Wanna Do הזה שלהם, שהוא בכלל הדבר הראשון או השני שהם שחררו לעולם, אני הייתי שלהם. כי בפשטות לא מוסברת נולדים להיטים אישיים קטנים, ובמורכבות די ברורה – אני רץ בחזרה לאנגליה ונדבק לגבה. אני מעריץ את להיטיה יותר מכל להיטי הפלנטה.

SPLASHH:: All I Wanna Do

SPLASHH :: Vacation

SPLASHH:: Washed Up