לפני כמה שבועות לקחנו רעותה ואני אוטו מחיפה וברחנו הכי רחוק צפונה שרק היינו רוצים, כדי לגעת בגבול עם לבנון. קצת אחרי תשע בערב הגענו אל מעבר הגבול נטול החיות בראש הנקרה, הצטלמנו מעט, ואז התפנינו לחשוב מה לעשות וכיצד להמשיך את המסע האסור הזה. בתום בחינת כל האפשרויות שהונחו על רצפת מעלה הנקרות החלטנו לצאת אל עבר מעבר הגבול עם ירדן בעמק בית שאן. כדי להגזים, כי הנטייה הטבעית שלי לפחות היא להגזים, תמיד, נסענו דרך כביש הצפון הישן, זה העובר בין שלומי, חניתה, בירנית וזרעית. הכביש המחוטט הטריף את המכונית השחורה של אמי עד למורדות הגליל העליון לעמק הירדן – ומשם עפנו כל הדרך אל בית שאן העזובה יחסית, במיוחד לאחר כניסת השבת בשיאו של קיץ. הגענו אל שער הגבול, בודדים עם עשרות תנים מייללים בחשכה מסביב, וקצת אחרי אחת עשרה המשכנו הלאה. טיפסנו דרך עפולה אל נצרת, אספנו זיכרונות ווקאליים מהערותיהם של שני צעירים בפתחה של חנות ממתקים – וחזרנו לחיפה, נרגשים – כמו מי שזה עתה מצאו את נתיב ההדחקה.

לכל אורך הנסיעה הזו, שנמשכה לא יותר מארבע שעות ליליות, לא חדלנו להאזין למוזיקה. בשיאו של כביש הצפון, כשדבר מלבדנו לא נראה בסביבה, רעותה הפעילה שוב את האלבום הרביעי של Explosions in the Sky, זכר לנסיעה מיוחדת אחרת שעשינו פעם בין קלן לדיסלדורף שבגרמניה, ובשיפולי הגולן, לא רחוק ממצפה הטייסים הטורקים, כבר החלפנו עולמות לרגעים גדושי מילים ומנגינות אחרות. ועם זאת, מכל אותן שעות מוזיקליות דווקא אחת (או בעצם שתיים, אבל על השנייה עוד אספר בהזדמנות אחרת) השתלטה על הזיכרון הכולל.

בין בית שאן לעפולה, ממש בכניסה לעמק יזרעאל, החל מתנגן אחד משירי השנה, שירי הזמן הנוכחי של חיי. היה זה Chris Cohen, עוד תוצר של הלייבל הנפלא Captured Tracks מברוקלין. כהן הזה, מי שהיה חבר במהלך חייו באינספור הרכבים, בהם Deerhoof, Cass McCombs ו-Danielson, כבר נלכד ברשת של שנינו בעיצומו של אוגוסט, ובכל זאת – משהו קרה שם בעמק. לי זה קרה כשהוא החל שר את הדבר הזה:

מאז אותו לילה אני שרוי בתקופת המתנה. יתרה מזאת, אני שרוי בתקופה שבה השיר הזה הפך למעין המנון קטן על רוח הזמן, על אותה התעלות אופטימית בשיאו של קיץ, כשהימים האפלים של העונה הזו חלפו להם, אם בכלל היו אמיתיים כל אלה. בסופו של דבר, מה שעושה את כהן בן ה-37 למכתיב הלכי יום, לבד מההפקה הנפלאה של שיריו, הקפואה אך המלאה כל כך, זה הקול המלטף הזה, שרק הייתי מייחל כי ייגע בי בכל פעם שרק אבקש.

הלילה נולד לו אלבום הבכורה של היהודי הטוב הזה, Overgrown Path, ובכל ארבע ההאזנות נהניתי כפי שקיוויתי, גם אם האופטימיות הססגונית ההיא דעכה לה לעתים, כי כך כנראה צריכים להיות: מאוזנים, מלאים, חייתיים, מופקים למופת, מחממים כאח קטנה בפינתו של חדר גדול שאינו יודע לחמם את לבו בעצמו. עוד אין לי לינק לשתף כדי להוריד את כל הדבר הזה, אבל אסתפק בסאונדקלאוד. עד מחר, כי מחר גם ככה הגיע.