במבצר החיפאי החמים שבו ניסו לטפח אותי הוריי קשה היה להימלט מסערות הנפש, הקטנות והמיותרות, הגדולות והמוצדקות וגם הגדולות והבלתי מובנות. כשהייתי בן 11 אחותי הגדולה ירדה מהארץ, אף שמעולם לא שמעתי איש במשפחתי משתמש במונח הזה. אחותי עברה לגור בארץ רחוקה ומוזרה דוברת ספרדית, בין פנמה לניקרגואה, ולראשונה ראיתי אז את הוריי בוכים. כלומר, אני משוכנע שראיתי אותם בוכים לפני כן, אך לא באמת הבחנתי בכך. וכשראיתי את הוריי בוכים בראשונה, בכיתי גם אני.

מאז אותו נובמבר ב-1994, הפכה הפרידה למרכיב חיוני ברקמת החיים המשפחתית שלנו. אחת לשנה לפחות, ידענו כולם שצריכים להיפגש, ואז להיפרד. באותן שנים, שמרנו על קשר משונה באמצעות פקסים ארוכים ומתנות פעוטות. אחותי היתה שולחת לי קלטות של מנגינות חלילים דרום אמריקאיות, ואני הייתי כותב לה סיפור קצר ושולח. היא היתה משגרת אליי בובות של תוכים צבעוניים, ואני הייתי מתרוצץ כדי לאסוף מספיק חוויות עד המכתב הבא. אם ×”×™×” דבר ששנאתי היו אלה הפרידות הארוכות לאחר כל ביקור שלה או שלי – בשדה התעופה, ברחוב הלוהט מתחת לבית הוריי, בכביש עטוף הדשא שלצד ביתה האקזוטי. לא ידעתי כיצד לבלוע את הנפנוף האחרון, את תחושת הפספוס, את הידיעה שרגע לאחר סגירת הדלת – לא יודעים יותר איך המציאות נראית באמת. לא סוף העולם, אני יודע, אבל הייתי ילד או נער. אין ×–×” משנה. בראשי החמצתי עולם ומלואו.

הלילה ×”×–×” הוא אחד מאותם לילות. בעוד כמה שעות שוב נאמר להתראות אחותי ואני, ונמשיך להתבגר במרחק 12 אלף קילומטרים האחד מהשנייה. למראה ערימת המזוודות אני כבר רגיל – הוא אינו נוגס בי כבעבר, אך פולחן הפרידה עודנו פה. הפולחן ×”×–×” מחייב אותי להתרכז במשמעויות הרגילות של הדממה שאחרי, והוא זקוק לקולות ולצלילים. כבר חשבתי שאין לי צלילים מתאימים לפולחן הנוכחי, ואז הופתעתי: האלבום החדש של Wild Nothing התרסק לפניי.

הכלום הפראי ×”×–×”, הרכב הדרים-פופ הפנטסטי של ×’'ק טאטום מווירג'×™× ×™×”, כבר סיפק לי את המנוני התלישות והפרידה מחיי הירושלמיים ב-2010. האלבום הקודם שלו, Gemini, פתח וסגר לי ערבי ייאוש של התעסקות באריזה, בחלומות על אריזה, בביטולי תוכניות אריזה, באריזה של ארגזי כאב וגעגוע. הוא הפך לאלבום משמעותי כל כך בראייה ארוכת הטווח שלי, עד ×›×™ באמת שלא נזקקתי ליותר ממנו בכל הקשור ל-Wild Nothing. זו גם הסיבה שבגללה ניגשתי אל הפתעת הערב הנוכחי, אלבומו השני – Nocturne – ללא כל ציפייה מיוחדת. אלא שאז.

אלא שאז התברר לי שאני מוכן לתקופת השינויים והפרידות – הכפויות והיזומות על ידי – ×›×™ יש לי מלווה. הרכות ההיא של 2009-2010 עדיין פה, אך צורפו אליה תעתועי שמחה קטנים, מלודיות בניחוחות שבדיים ממשיים והפקה מלכותית יותר. הילד טאטום נעשה לעלם חמודות, והצליח לייצר אלבום שטכנית – לפחות כך נדמה בינתיים – מתעלה על קודמו. אמנם אינני יכול עדיין לדעת איך ארגיש בחברתו בגשם האמיתי הראשון של נובמבר, אבל אני יודע מה הוא עושה לי כעת כשרוח המזגן המלאכותית מלטפת לי את הפוני. אני מוכן לפרידה נוספת.

Wild Nothing :: Nocturne

Wild Nothing :: Midnight Song

Wild Nothing :: This Chain Won't Break

Wild Nothing :: Only Heather

Wild Nothing :: Shadow

האלבום המלא והמעולה, כנראה