DIIV :: Druun

"כיף לך שאתה יכול להיות גרופי גם בגיל 29", אמר לי לפני כמה שבועות אוהד בסלון ביתו, בעוד אנו ממתינים לאוכל סיני כדי לצפות ביחד בטרילוגיית Pusher של ניקולס וינדינג רפן. בתחילה, למשמע האמירה הזו חשתי נבוך. חשתי כזקן שאינו מעוניין להישיר את מבטו אל שיערותיו האפורות – וגרוע מכך, כמי שכל מהותו עלולה להיגנז בכל רגע. אלא שאוהד הרגיע אותי ופשוט אמר שזה דבר טוב. במידה מסוימת, ככל הנראה, כל אחד היה רוצה להיות נחוש כל כך לאהוב יוצרים כלשהם, כפי שנהגנו להעריץ יוצרים אחרים כשעוד היינו תמימים ונעריים יותר.

DIIV :: Doused

וכן, בחודשים האחרונים שרפתי מחשבות על גבי מחשבות, כאלו של בוקר על אדן החלון וכאלו של לילה במיטה המוגבהת, בניסיון להבין כיצד אני אמור להתמודד עם ההתרגשות הלא מפוענחת שלי מ-DIIV. ההרכב הברוקליני הצעיר, המהווה את פרויקט הצד של גיטריסט Beach Fossils זכארי קול סמית', הגדיר לי מחדש את מקומי הכרונולוגי. זה קרה כאשר מצאתי את עצמי בודק בכל יום לפחות פעמיים האם אלבום הבכורה שלהם Oshin כבר דלף למקום כלשהו. זה בא לידי ביטוי בכך ששכנתי בעבודה מצאה עצמה מזמזמת את אחד משירי ההרכב – מבלי שכלל האזינה לו מעולם, אלא רק לזמזומיי אותו. זה התבטא גם בעובדה שבכל הזדמנות קטנה שהיתה לי להלל את הסינגלים המוקדמים של הלהקה, טרחתי לעשות זאת, תוך הסברים מעמיקים לכאורה על חשיבותם.

DIIV :: Past Lives

ומה חשיבותה של DIIV בעצם? לפני שלושה שבועות, בדרכנו אל חוף נווה ים, ניסינו רינגל ואני לנסח זאת במילים כלשהן. "זו הישיריות, המיידיות של ההקלטה וההפקה", אמרנו. "זה השילוב הראשון בכל הזמנים בין קורט קוביין לבין My Bloody Valentine", זרקנו אז, ואני אוסיף: קול סמית', שאכן הוגדר בכמה מקומות כקורט קוביין של העולם התת-ימי, השיב אל העולם את הרוקנ'רול בגרסה חדשה. אין פה שוב רטרו או צלילים שכבר שמענו בעבר. לראשונה זה שנים ארוכות, יש פה פיצוץ בין-ז'אנרי שבולס בנחת שני עולמות מוזיקליים לא קשורים זה לזה בעליל: גראנג' ושוגייז. ולא, זה לא סתם עניין סמי-אקדמי של מוזיקה להמונים.

DIIV :: Follow

Oshin המעולה של DIIV הוא אולי האלבום הראשון בעידן ה-DIY המוזיקלי שבו אנו מסתובבים כבר כמה שנים שאינו נוסטלגי בשום מובן שהוא. כל כולו עבר, השפעות של KrautRock גרמני נמצאות שם בפינות רבות, תחושת הריחוף או הגלישה באמת מקורה בבריטניה של תחילת שנות התשעים, והשירה (והשיער) אכן מזכירה את סיאטל – אבל כל זה רק מהווה השראה, לא יותר. כי DIIV לא רוצים לגרום לך לשלוף מהמדף אצל ההורים אלבום תמונות ישן מהילדות ולנבור בו, הם רוצים שתעמוד מול המראה, תסתכל על עצמך ותחשוב מה אינך או הנך עושה נכון. די דומה למה שה-Strokes הצליחו לעשות באלבום הבכורה שלהם לפני יותר מעשור.

DIIV :: How Long Have you Known

מי שהטיב להסביר את המצב החדש הזה הוא דניאל ג'יימס שלאט, הטכנאי שהיה אחראי על הקלטת האלבום. לדבריו, כפי שאמר בראיון לא מזמן, Oshin הוא אלבום ה-Mid-Fi הראשון: "כזה שבו השתמשו בציוד ובתוכנות מתקדמים ביותר, אבל דחפו את הכל לאזור נטול כל ברק של קידמה". וזהו כנראה הקסם הגדול של הלהקה הזו. Oshin שלה הוא אלבום אצטדיונים צנוע, כזה שנועד להתגלגל לוומבלי, אבל חבריו לעולם לא ירחיקו לכת יותר מאשר אולם ובו מקום לאלף איש. אז מדוע הם היו צריכים את זה? כי הם היו יכולים, וכי הם מוכשרים מספיק. כי לא היתה להם ברירה אלא להתפוצץ כך ולבלום את עצמם בו זמנית.

DIIV :: Sometime

את האזנת הבכורה לאלבום הזה, החביב עליי עד כה בין כל אלבומי 2012, עשיתי בחברת שניים מהאנשים האהובים עליי בעולם, בדירה קטנה בקופנהגן, בזמן שקיעה בסביבות חצות. ישבתי בפינה עם שני גבעולי כרישה בידיים, רקדתי, עם רגליי באוויר, שמחתי שמחה גדולה. התקשיתי שלא להרגיש כמו ילד – וכנראה שרק לאור ההנאה שבשחזור הילדות הזו, שווה היה לי להכיר את DIIV.

האלבום המלא והמעולה