בחורף של 2002, לפני כמעט עשר שנים, לקחתי את האופל אומגה הכסופה של אבא שלי, אספתי את אלושה ובעיצומה של סערה בלתי נשכחת יצאנו לדרך. נסענו במעלה ההר החיפאי, חלפנו תחת בניין האוניברסיטה הגאה, והמשכנו עד לצומת בית אורן. אם אינני טועה, השעה היתה 2 לפנות בוקר, היה זה אמצע השבוע ולמחרת הייתי אמור להגיע לצבא שוב. למרות כל זאת, אלושה השכיב את הכיסא שלצדי, ואני נהגתי – בחושך מוחלט בלב יערות הכרמל הנטושים מפאת המבול או השעה. פנינו בצומת בית אורן, והתדרדרנו מטה במכונית באיטיות, בהתרגשות נאיבית שרק שני נערים בני 19 בלבד יכולים לחוש. זה היה החופש שלנו, מעצמנו, מהמקום שבנה לנו גבולות ממוסדים – פוליטיים, תרבותיים, אקלימיים, פנטסטיים. זה היה החופש שלנו להתבולל עם החלום של עצמנו.

היה זה הלילה הראשון שבו האזנו ל-(), האלבום השלישי – הלבן – של Sigur Rós. למעשה, לא היתה לנו דרך אחרת להאזין לו. אני בספק שאלושה או אני נצליח להיזכר בדעה שגיבשנו אז עליו, אבל אני כן זוכר את החיוך שלו, זה המפורסם – החצי הפוך, כשהבנו שאת הרגע הזה ניקח איתנו לנצח. זה היה בעת הירידה, מעל לגשר הצר, בדרך לבוסתן הישן שגם ככה לא ניתן היה להבחין בו כלל. זה קרה בשנייה שבה אלבום המופת הזה שינה צורה ועבר מצדו הפחות מדכדך לצדו המדכדך במיוחד.
אינני חובב שגיונות הזויים של חלומות נוסטלגיים על חזרה לנקודות זמן. עם זאת, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לשוב – פעם אחר פעם – אל אותו לילה. בשביל הגשם ההוא, עם המוזיקה ההיא, עם האדם ההוא, עם תחושת הגעגוע הבלתי נגמר לדבר מה שבכלל נמצא כל הזמן בהישג יד.

מאז אותה העת השתנו כמה דברים בסיסיים בנוגע לאיסלנדים האלה, שלהם אני חב כמה מיסודותיי. ראשית, ביקרתי במדינתם וצפיתי בהם מופיעים. שנית, הם הוציאו שני אלבומים נוספים צבעוניים יותר, חנפניים יותר – אחד טוב למדיי ואחד רע. שלישית, הסולן החביב שלהם, יונסי, הפך לאפרוח חמוד המפזר קשתות בין עננים ברחבי העולם עם פרויקט הסולו שלו. אני מודה כי משהו בקסם הראשוני ההוא של ימי התיכון עד ראשית ימי האוניברסיטה התעמעם לו מעט. זו גם הסיבה שניגשתי בהיסוס דק לאלבום החדש של סיגור רוס, Valtari שמו. לא רציתי כבר לצפות לדבר.

וכאן – כצפוי – אמור להגיע שלב ההיפוך הגדול, אני יודע. זה הרגע שבו אני אמור להכריז על כך ש"הא לכם! סיגור רוס עדיין נהדרים!". ובכן, אין לי את היכולת לומר זאת בקלות. באלבום האולפן החדש הזה, השישי במספר, הכל מדכא. מדכא לעתים עד תחושת חורבן. לכאורה, נדמה כי זהו הרקוויאם של הלהקה. כמעט ואין מילים, כמעט ואין שירה, כמעט ואין תופים, כמעט ואין כוח. וכן, זהו גם כל קסמו. ייתכן שמעולם לא זכיתי לשמוע להקה אהובה ערומה כל כך, שבירה, כנועה ומרוחקת יותר. אני אף אהיה קלישאתי לגמרי כעת, אך אומר זאת בקול: כמה מן הרגעים הטובים באלבום הזה באמת מסוגלים להשתוות רק לצלילי סופת שלג קטנה, אני נשבע בכך. הייתי בכמה.

Valtari כולו הוא יצירה של נחמה. להקה קטנה ומוכשרת שחבריה מתנחמים בכוסות התה שלהם, זה לצד זה, ולא מתביישים לשתוק לרגע – למען העקרונות הקטנים שלהם. תחושת חוסר הנגישות שעליה הם התעקשו רק הופכת את ההיסטוריה הפופולרית של סיגור רוס לאירונית יותר. רק לחשוב שגווינית' פאלטרו בחרה ללדת את צאצאו הראשון של כריס מרטין לצלילי האלבום השני שלהם, כי אלה היו צלילי החיים האולטימטיביים מבחינתה – ולחייך. ובכן, זה הזמן לברוח. המוות קרב, והוא אינו מותיר ולו מילה מושרת אחת בשלושת השירים האחרונים של האלבום.

פשוט חבל שאין גשם, שאלושה לא פה, שלאבא אין אופל יותר, שהכרמל נשרף, שהזדקנו, שנעשינו מרירים, שכבר ויתרנו על חלומות הילדות, ושאין לנו דרך לקרוע את הלילה עם האלבום היפהפה הזה של סיגור רוס.

Sigur Rós :: Varúð
Sigur Rós :: Rembihnútur
Sigur Rós :: Varðeldur
האלבום המלא והיפהפה