החודשיים האחרונים הם כנראה היפים ביותר שידעתי בשנים האחרונות. לפעמים, בשעות המתח הגדולות של סגירת העיתון, אני מתעורר, נעמד באיזו פינה, ומנגינה נורבגית כלשהי נשרקת מפי, בעוד אני מניע את כפות הרגליים בקצב הנכון. אני מתעוור אל מול המציאות הישנה, או שמא היא – אותה מציאות רצוצה ונשכחת – נעשית עיוורת לנוכח החלום החדש שנרקם לו בעולמי. כל זאת בין גנים צבעוניים, מול מפרצים מסתערים, לנוכח שניות עצומות של אי-פחד, אי-בהלה, אי-יגון ואי של שפיות חושית.

בתוך קלחת הג'לי הוורדרד הנוכחית אני נעמד, מביט סביבי ורואה את 2010 כולה. אותה שנה הפכפכה – זו שבה בכל פעם שטיפסתי אל חודו של צוק, גם צנחנתי ממנו נטול כל אמצעי הגנה – ניצבת כסימניה פעוטה של לילות השקט המרובים – והיא נודמת. שירה הקודר מעט, בין עצי ירושלים המאובקים לעצי המבורג לבושי העורבים השחורים, הופך בעת הזו לפזמון נטול פספוס, ולו הקטן ביותר.

אין פלא כנראה שמרבית אהבותיי המוזיקליות הגדולות של סיבוב החיים הקודם קמות לחיים באחת, מכות באצבעותיהן על מיטב הזגוגיות השבירות שנעטפו על ידי ברגע אחר. כך למשל, איוון אביל ודניס נוביון, הם Memoryhouse, מדגדגים את הזמן שבו ייצא אלבום הבכורה שלהם. הצמד הקנדי היפה הזה, אשר אחראי לשיר השנה העגמומי שלי ב-2010, כבר הספיק החודש לפנק את העולם בשני שירים ראשונים מתוך הדבר הגדול הזה שלהם – ונדמה כי נשמותיהם שינו כיוון, או שמא זהו אני בלבד? את רוח הרפאים שטיילה בסלונם בעבר, הם המירו במקצב חדש, עם גיטרה חדשה וכוונה חדשה. זו אולי אינה מוזיקת המסיבות המתבקשת ביותר, אבל זה אחר. אחר מכל מה שהם ידעו לתת לי בעבר, ועל כן מוטב לי.

והם אינם לבד, שכן ג'ק טאטום, הג'ינג'י האחראי על Wild Nothing, עוד אימפריית 2010 קטנה, מתכונן לדליפתו של אלבומו השני – והוא עושה זאת בסיוע אנדריאה אסטלה מ-Twin Sister. מסופר כי זהו השיר הראשון אי-פעם שאותו הוא הקליט עם חבריו באולפן ולא על המק בבית, ואין לי אלא לומר כי גם את זאת אהבתי אך גם את זאת. אם איש לא יעצור אותי, אותם, או אותנו – זו עוד עשויה להיות השנה של חיי.

Memoryhouse :: Walk With Me
Memoryhouse :: The Kids Were Wrong
Wild Nothing :: Nowhere