כל לילה, כנראה שבשעה הזו פחות או יותר, משתלטים חסרי הבית על הרחוב שמתחת לחלוני. כל החתולים מפנים להם דרך, מטפסים על מכסי מנוע כדי להתבונן באדם שתפס פתאום את מקומם. הפחים נפתחים, השקיות מתגלגלות אל האספלט, וקולות של הוריקן מתפזרים באוויר. משהו מתגלגל במורד, מישהו מחפש בו מחסה.
בעולם מקביל וזדוני, כמה מטרים מעלה, יושב אני וחושב: איך ייתכן שלאנגלים יש כל-כך הרבה להקות? האם זה הגיוני שמתוך אי (לא גדול יחסית) צומחות להן בכל שנה לפחות 50 להקות שזוכות להפיץ איזה קליפ, להרים איזשהו סיבוב הופעות קצר ומלהקליט אלבום מופק למהדרין? האם כל זה מתאפשר בזכות אותו חוק סוציאלי משונה, שמאפשר לבריטים הצעירים לעשות מוזיקה ולקבל כסף מן המדינה? הייתכן שהדבר הראשון שקוקני צעיר חושב עליו בבוקר הוא היכן מונחת הגיטרה שלו? איך יכול להיות שאין עוד אומה אחרת בתבל שמסוגלת לייצר כל-כך הרבה מוזיקה?
עד שאמצא תשובות ראויות (או שמישהו אחר ימצא לי אותן) – הנה שיר משובח ששמענו הערב כמה וכמה פעמים בקולי קולות בסלון. שוב בריטים, שוב בני 18, שוב עמוד מייספייס שמלא בתגובות של נערות אינדי מנוטינגהאם, וכן – זה די פלסטיק. אבל זה גם די חביב. פעם הם היו צופים צעירים.
I Was a Cub Scout – Pink Squares
נכתב תחת הנושא מוסיקה :: 2 תגובות
אכן שאלה קשה אתה מעלה. אני מתחבט בה קשות בשנה האחרונה ויש לי התחלה של רעיון. זה קשור איכשהו לקולוניאליות, כסף ישן, מוזיקה כמוצר צריכה והידיעה שאתה בא מהמקום שבו כל יום להקות הופכות לדבר הענק הבא בעזרת מכונות שווק משומנות היטב.
אה, והתכוונת לפחות 150 להקות…
יש משהו בדבריך, שחר. הבעיה היא שאני עדיין לא מוצא נחת, והפעם מזווית אחרת: איך יכול להיות שהמוזיקה שכל הלהקות האלה מפיקות היא נסבלת (לכל הפחות) ולרוב קליטה ומלודית כל-כך? ברור לי שאני עורך כאן הכללה קשה, אך אתה מבין את רוח תמיהתי.
