למעשה, תהיה זו הפעם השנייה שבה אתלהב מאותה להקה, וכל זה בהפרש של חודשים ספורים בלבד. האייפוד שלי פשוט היה רעב מאוד, אז האכלתי אותו. ומפוטם הוא עדיין לא.
זה דודו אוואט מימין, אני אומר לכם. או לכל הפחות מגרלשווילי
את דירקטור האירים ציינתי ושיבחתי לראשונה לאחר שחזיתי בקליפ המופלא שלהם לאחד משירי השנה שלי אי-שם באביב. החודש הם הנפיקו את האלבום הראשון שלהם, וקירות הגבס כבר רועדים.
בינתיים, בדומה לכל מיני מוזרים כמו JJ72, הם מככבים רק בארצם, אבל סיפרו לי שהם עומדים לחמם את מודסט מאווס בטור הקרוב (או שהם כבר עושים את זה). על כל פנים, כדאי שתדעו שהסיפור של ארבעת הנערים האלה אינו הגיטרות הפרנץ פרדיננדיות או החזון הבריטי והחזות הטיפוסית כל-כך. הרי מזה יש לנו בכמויות מדכאות בארץ ה-NME. מה שמלהיב אותי בכל התעלול הזה הוא קולו של הזמיר מייקל מולוני. אוי, כמה שמונוטוניות יכולה לרסק לפעמים.
הנה עוד להקה שכל חבריה צעירים ממני. אולי אשוב לזרועותיו המסוקסות של פיט טאונסנד?
Director – Big Cities
Director – Easy To Me
נכתב תחת הנושא מוסיקה :: 6 תגובות
אתה בטוח שהשמאלי נראה כמו דודו אוואט?נראה לי שדווקא הימני…:)
חחח… ענק!
תיקנתי.
השמאלי, לעומת זאת, נראה כמו אחד הצאצאים האבודים של בלישה 5800.
זה הצאצא האנדרואיד שלו!
ותודה על כל התיקונים. אויש.
רק אל תגיד שאני לא מתעדכנת…אבל לצערי אני לא מצליחה לשמוע את השירים, משהו השתבש אצלי (ואני אחרי ארוחת ערב אז תחסוך הערות מיותרות :)
אני ממש אוהב את השיר הראשון. הקול שלו מזכיר את הסולן של האדיטורס, רק בלי המאנירות הנוראיות.
