זאת באמת פרספקטיבה די מעפנה… ;-) השיר של דמיאן רייס ("בת הנשפנית", אגב, יען כי הוא כתב אותו על בתה של המורה שלו לחלילית או כלי נשיפה כלשהו ששכחתי) הוא אותו השיר, בין אם הוא מוכר רק לך, או מושמע בגלגלצ. זו הפרספקטיבה המעפנה שלי, בכל אופן :)

בעיניי, לאהוב מוזיקה זה לאהוב אותה. לא את המדיה או הפעמים בו היא מושמעת. אם שיר הוא טוב, או מרגש בעיניי, או נקשר ללבי, אחת היא בעיניי אם זה שיר שכתבו לי במיוחד ורק לי יש עותק שלו, או הלהיט הכי גדול ב-MTV. אם השיר טוב בעיניי – הוא טוב בעיניי. נקודה.

מוזרה בעיניי הפרספקטיבה הזו, שדומה לאיך שהרגישו רבים מחובבי אלג'יר כשאלג'יר פתאום הצליחו. איכס, פתאום משמיעים אותם בגלגלצ והם נורא מצליחים ויש עליהם כתבות בעיתונים. סו פאקינג וואט? זה לא שההצלחה מיסחרה אותם ושינתה להם את המוזיקה, אנחנו מדברים פה על אותו אלבום שהיללתם בפורומים לפני חודשיים. כנ"ל עם כמעט כל אמן "עלום" שהופך להיות מפורסם או מצליח או משרבב שיר לפלייליסט. עצם היותו של השיר בפלייליסט לא הופך אותו לשיר פחות טוב, ובחיי שאני לא מבין למה הוא פחות מנחם עבורך בגלל זה.

רק מעריצי אואסיס הגדולים באמת לוקים בתסמונת המשונה הזה בצורה חריפה כשלי. כמי שהתרפק על שייקרמייקר, ואז בא לו וונדרוול, הרשה לי להרגיש כפי שאני מרגיש. אין זה מונע ממני ליהנות מהמוזיקה. זה רק גורם לי לחשוש מפניה מעט.

:)

גיאחה – מוסיקה זה אופנה. כמו שסווטשרט פסים של אדידס היה ממש מגניב ב93 אבל עכשיו זה כבר מעפן כי לכל הערסים יש. ברגע ששמעתי את הפקצ"ה הראשונה צועקת "וואי וואי תגבירי איזה שיר מאמם" מניותיו של מר אורז ירדו פלאים.

שיר הוא אינו רק קובץ על האייפוד. הוא תופעה תרבותית.

לשיר יש פן תרבותי ללא ספק, אך העובדה ששיר מסוים נגע ללבך וגם ללב הפקצה החביבה בסה"כ אומר שהנושא שלו וה-feel שלו הם דברים פחות או יותר אוניברסליים שיכולים לדבר ולהתקשר לתרבות שלך וגם של הפקצה.
"בתו של הנשפן" הוא שיר אהבה, ובואו נודה בזה- אחד דיי עירום וחסר תחכום יחסית למרבית עולם האינדי המפותל, עם כל ה"I can't take my eyes off of you", התנשפויותיו המרוגשות של מיסטר אורז, כלי המיתר והקול הנשי בסוף, כל אחד מכיר את הסוג הזה של אהבה [לאו דווקא אישית], וכל אחד מסוגל להתרגש מזה.

העובדה ששני אנשים כל כך שונים התרגשו מאותו השיר בסה"כ מוכיחה שהוא אנושי באופן מאוד בסיסי, כמו שאתה והפקצה שניכם, בבסיס, בני אדם דומים ובעיני זו לא סיבה מאוד טובה להוריד את מניותיו של אמן מסוים.

אין ספק שאתה צודק, השיר מאוד אנושי ואוניברסלי.

ואם אני אנסה שניה לנתח את זה באופן אובייקטיבי, אז אולי אביעד וגם אני רוצים להאמין שאנחנו יותר מתוחכמים.

כנראה שלא כי בסוף, טבעו של כל אדם הוא לאכול לישון ולז**ן.

את.
ותודה על האישור. :]

אני חושש שמתפספסת כאן נקודה מאוד חשובה. האזינו, ידידיי: כל אדם מחפש לעצמו את האי הבודד שלו, את אותו ריגוש ששייך רק לו, שרק הוא מסוגל להבינו ורק הוא יכול להרימו או להפילו בעת הצורך. ככה זה עם בני הזוג שלנו, שאותם אנו רוצים רק לעצמנו, וככה זה הרבה פעמים עם תופעות תרבותיות, עם סוג בירה ואפילו עם תנוחת ישיבה באוטובוס.
בתור עצמי, ומהיכרותי אותי, אני יודע עד כמה חשוב לי לחוש את האישי שלי, את הכאב הפרטי או את הריגוש האישי שלי. אם יבוא היום שבו סיור רוס יהפכו ליקירי קו 18 על כל תחנותיו, ודאי שזה ישמיד לי את החגיגה. איש הרי אינו אוהב שזר מתחכך בו בעת נסיעה באוטובוס. גם אני לא.

וזה כלל לא נוגע לייחוד, התנשאות או מחשבה עליונה כלשהי. זה נוגע אך ורק לרצון שלי להיות לבד עם היקרים לי, עם החשובים לי ובמיוחד עם אלה שמרגשים אותי. לא רוצה שהם יהיו שייכים להמון. שההמון ימצא לעצמו נחת אחרת, לעזאזל.

אוהד, אתה לא פקצה. אל תסוג כל כך מהר.

נאמר ואתה שומע שיר. אתה שומע אותו לראשונה כשאתה נוסע עם חברים במכונית. אמצע הלילה. יורד גשם. השיר מקסים, הכל מקסים.

שבועיים אחר כך קיץ מגיע. הפקצה הראשונה צועקת את מה שהיא צועקת מהמשרד של הרס"ר. שלושה שבועות אחר כך, מרוב פקצות כבר לא רואים את הגשם. אתה שומע את השיר, אך ליבך חלול.

"כל העולם פלש ללבי" זה ניסוח עדין, מדוייק, ואישי. אני לא רואה סיבה לצוות אליו את מלעיזי אלג'יר המיוזעים.

כולנו אומרים את אותו הדבר.

לדעתי כולנו, קוראות וכותבי האייפוד רעב באשר הם, מבינים זה את זה, ולבבותינו נחמצים באותה מידה כשאנחנו שומעים שיר שחשוב לנו אישית נטחן עד עפר במכונות הפלייליסט.
גם בגלל חוויות אישיות שקשורות לשיר וכוחן מתמעט, וגם בגלל תחושה (גם היא נובעת מטבע האדם) של מצאתי-עץ-בננות-למה-כולם-אוכלים-לי-ממנו.

גיאחה וזיגוטה, אני בטוח שאם רק תתאמצו קצת יותר גם אתם תצליחו להזכר שזה כבר קרה לכם פעם.

אני נזכר בהרבה פעמים שזה קרה בעבר, ותמיד זה שימח אותי. אבל כנראה שאני שונה מכם בעניין הזה. כשאני שומע שיר נהדר שמרגש אותי, שאני נקשר אליו או שמוצא פינה טובה בלבי, אני קודם כל רוצה להשמיע אותו לכל מי שאני אוהב ולקוות שגם הם יאהבו אותו. לכן כשדמיאן רייס, רג'ינה ספקטור או רונה קינן יצאו ממעגלי המעריצים הקטנים אל גלגלצ או MTV, שמחתי נורא. היום כשאני שומע את השיר המדובר של דמיאן רייס, הוא עדיין מרטיט אותי ומקפל אותי לארבע כמו בפעמים הראשונות ששמעתיו.

מובן לי הרצון לייחד משהו לעצמך ולהרגיש שהוא רק שלך, כלומר הוא מובן לי כמו שאביעד תיאר אותו, בהקשר של בת\בן זוג,, למשל.
אבל תופעות תרבותיות? תופעה תרבותית היא מעצם קיומה חווייה של יותר מאדם אחד, זה מצחיק לחשוב שאתה היחיד ששותה דאנסינג קאמל או מצטט מסדרה כלשהי וזה מייחד אותך ואת החווייות שלך. דמיאן רייס הוציא את השיר הזה לעולם, לא שלח אותו אליך במעטפה עם לבבות. זה נראה לי מגוחך לזעוק "שההמון ימצא לעצמו נחת אחרת, לעזאזל". זה כמו להתיישב באמצע כיכר רבין ולהגיד לכולם שילכו משם, כי זה המקום שלכם ואתם הייתם שם קודם.

that said, יופי של דיון נפתח פה :)

אוי, אתם מדברים על הבחור ששר את השיר הקלישאתי יבבני הזה בגלגלצ כל החורף שעבר?
נדמה לי שלפני כמה זמן כתבו באחד העיתונים שזה השיר הכי פופולרי השנה בחופות.