יפים

אני מייחס חשיבות רבה למוסיקה הראשונה שאני מעז להכניס לאוזני בבוקר. רבע שעה אחרי שהשעון המעורר עושה את עבודתו, אני יוצא מהבית. לעתים אני מוצא את עצמי הולך דקות ארוכות, רחובות שלמים, כשהאוזניות באוזניי – דוממות, ואני עדיין מדפדף בין האלבומים הרבים באייפון מבלי להיות מסוגל להחליט איך אני רוצה שהיום ×”×–×” יראה. לבחור קלאסיקה? לבחור את הלהקה שנראית מדהים שאביעד כתב עליהם פוסט אתמול? ללכת על האלבום החדש שעוד לא שמעתי של להקה שאני תולה בה ציפיות לא ריאליות? רמיקס חתונות של שרית חדד?

חברי מכירים אותי בתור אדם שלא מתלבט הרבה בתפריטים במסעדות – תוך דקה אני מוכן להזמין. אבל אוכל ×–×” פחות חשוב. אם אני אשמע בבוקר משהו טוב כל היום ×”×–×” יראה אחרת. ואני בררן.

וכך, באחד הימים השבוע בחרתי בפזיזות את האלבום החדש של Slow Club, שכבר שמעתי בערך פעמיים לפני כן. עוד לפני שהגעתי לאוטובוס הצלחתי להבין שבחירה מוצלחת כזאת יהיה קשה לשחזר ושניצחתי במשחק להיום. המוסיקה של המועדון האיטי משפילד שבממלכה המאוחדת לא ממציאה שום דבר מחדש, שזה לא תמיד דבר רע. לי זה מזכיר קצת את הדברים היותר טובים של ג'ני לואיס, אולי, שזה סימן טוב על אף קצת קיטשיות.

האלבום החדש נקרא בשם המחייב Paradise, וניתן וכדאי לחפשו בגוגל הקרוב למקום מגורכם.

Slow Club – Two Cousins

Slow Club – Gold Mountain