לא מזמן ניהלנו אוהד ואני שיחה מסוימת, שאותה – אני מודה – כבר הספקתי לשחזר מספר פעמים גם עם אחרים, אבל דעותיי טרם השתנו. טענתי בפניו שבעיני, בעידן הנוכחי מוזיקאים חייבים כל העת להקליט, לשחרר דברים לרשת ולחנויות, כי אחרת לא יישאר מהם דבר. אם פעם ידעת שהלהקה האהובה עליך מוציאה אלבום ואז עליה לקחת שלוש שנים לסיבוב הופעות, מנוחה, כתיבה, הקלטה, סיבוב הופעות נוסף ואז עוד מנוחה בטרם יציאתו של אלבום חדש – הרי שכל זה לא יכול עוד לאפשר לה שמירה על מקום בתודעה. לא בעידן ה-Bandcamp, ה-Vimeo ו-100 האלבומים המודלפים לרשת על בסיס יומי. מי שייקח לעצמו זמן לנוח, להתבגר, לחשוב ולהנציח – יסיים את דרכו כמו ה-Klaxons.

בפועל, המודל לחיקוי לכל מוזיקאי בעשור העשרה של המאה ה-21 צריך להיות הסמית'ס, נדוש ככל שזה יישמע. כמעט כל שנה אלבום, ושורה ארוכה של סינגלים ושירים. לא חייבים להגיע לרמה של מוריסי ושות', אבל כן – צריכים להישאר בעולם, במיוחד אם באמת רוצים קהל מרוענן. מי שלמדו דבר או שניים מהמודל המנצ'סטרי המוצלח ההוא הם The Drums. פחות משנתיים מאז ה-EP הראשון שלהם, קצת יותר משנה מאז אלבום הבכורה – והנה השבוע הגיע האלבום החדש, Portamento. נשבע לכם שהייתי בטוח שזו עומדת להיות נפילה, הייתי מוכן לרע מכל.

אבל אני סתם אפס. האלבום החדש של ג'ונתן פירס וחבריו הוא פנטסטי, מעורר, תמציתי ואחיד כל כך. מקשה אחת גדולה של פופ המאלץ אותך להסיר ממך חוליים, כאבים וטרדות ולהתחיל להניע את הידיים מצד לצד, בתנועה הקבועה הזו שמלווה את כל שירי הלהקה. היצירה הנוכחית שלהם כוללת פחות גיטרות, הרבה יותר בס מלודי ואותו מינון של קולות רועדים. איכשהו, כל זה מרגיש כמו מוזיקת של גולשים שהגיעו לים ביום בלי שמש וגלים, וחזרו הביתה לבכות על כך. התוצאה היא אלבום טוב עוד יותר מזה שבו זרחה החמה. הלוואי ואזכה לרקוד גם אותו בהופעה צפופה עם מאות זרים.

The Drums :: I Don't Know How to Love
The Drums :: Money
The Drums :: I Need a Doctor
The Drums :: Please Don't Leave
האלבום המלא והמעולה