אני מתקשה להבין לאן ברחו ככה עשר שנים. אני עדיין זוכר איך ישבנו, בני 18, על המיטה של דנושה בחיפה עם הגליונות האחרונים של NME, וניסינו להבין על מה המהומה הגדולה. ההייפ שלט בכל פינות המגזין, ובמדור המכתבים למערכת סיפרו צעירים, כמונו, מערי השדה האנגליות, כיצד הם מחליפים את הפדלפונים במכנסי ג'ינס צמודים ועניבות דקות. אחרי שנים ארוכות של דקדנס אלטרנטיבי מייאש – שכלל בעיקר הרכבים בריטיים חובבי גיטרות אקוסטיות שאיש לא באמת רצה לאהוב, לצד ים של הרכבי נו-מטאל אמריקאים שאיש מאתנו לא מסוגל היה לאהוב – באה המהפכה. Is This It של The Strokes הגיע, ואתו השתנו חיי.

בקיץ 2001 החלפתי בגדים, הימרתי מנגינות, בניתי חלום מינימליסטי, למדתי להעריך את הלכלוך, התעוררתי. לכן, אינני יכול להרשות לעצמי לפסוח על התאריך המיוחד הזה, 30 ביולי. היום לפני עשר שנים בדיוק יצא האלבום החשוב ביותר לעשור שהחל אחריו – לפחות בעולמי. אנשים רבים לא הבינו בזמנו את הפשטות, וחלקם לא ממש מסוגלים להבין גם כיום על מה היה כל הרעש באותם ימים. טענות ישנות ומשמימות דוגמת "חיקוי של הרמונז" או "טלוויז'ן הם המקור" או – השם ירחם – "The Hives הרבה יותר טובים", היו כאלו שהתרגלתי לשמוע מאנשים שונים בימים ההם. אבל העובדות של חיי פשוטות הרבה יותר.

את חורף 2001 עשיתי בניו יורק, חודשיים וחצי ישבתי שם. קניתי זוגות רבים של ליוויס 505, גזרה גבוהה, מוצרים עד כמה שאפשר בקרסוליים. את נעלי האדידס החלפתי באולסטר קרם מטונפות. רכשתי ז'קט עור שחור, וינטג', שיוצר במפעל בברוקלין בתחילת שנות השמונים. בהופעה המיתולגית בערב השנה החדשה בתיאטרון אפולו בהארלם עמדתי בשורה הראשונה, אלברט המונד ג'וניור קרץ לי, ליטפתי את הברך החשופה של ג'וליאן קזבלנקס, ולראשונה הבנתי מהו רוקנ'רול בזמן אמת. כשחזרתי לארץ והתגייסתי, הדרך היחידה לשמור על ערנות לפנות בוקר מול פרדסי כרכור היתה לשיר את כל שירי האלבום – מבלי לפספס מילה – פעם אחר פעם. אט-אט קיבל כל האינדי הזה שמילא את חיי מעמד אחר, כולו בניחוח ניו יורק. לראשונה, לא הייתי מחויב יותר למוזיקה הבריטית, ונדדתי לחדרי אחרים.

היום, עשר שנים מאוחר יותר, אני יכול לומר בביטחון רב כי לולא היה Is This It בעולם, אינני יודע מה היה יוצא ממני. בנוסף, עשר שנים לאחר שיצא אלבום המופת הזה, אני חושב שעודני מסוגל להאזין לו או להשמיעו לאחרים, מבלי לחוש זקן מדי ומבלי להתבייש. ומסתבר שאינני לבד.

לכבוד חגיגות היובל החליטו ב-Stereogum להנפיק אלבום הוקרה לראשון של הסטרוקס, שכל כולו קאברים של מוזיקאים חביבים למדי, גם עליי. כמו כל פרויקט כזה, גם המחווה הזו סובלת מביצועים טובים יותר ופחות, אך בחיי שיש בה כמה פנינים – במיוחד הגרסה החדשה של Chelsea Wolfe ל-The Modern Age. הביצוע של הזמרת המדכדכת הזו, שאחראית גם לאחר האלבומים היפים של 2011, היה ראוי לפוסט בפני עצמו, וכמעט שעשיתי זאת היום. הדה-קונסטרוקציה המורבידית שהיא ערכה בלהיט ההוא, ההמצאה המחודשת שהיא חוללה כאן, קורעת לגזרים כל מחשבה על פעולה אחרת זולת ההאזנה המרוכזת. אם להקליט קאבר, אז רק בגישה הזו – עם יוהרה של בוראת עולם.

Chelsea Wolfe :: The Modern Age
Austra :: Alone, Together
Owen Pallett :: Hard To Explain
Peter Bjorn & John :: Is This It
האלבום המלא להאזנה ולהורדה