לרגע אחד בסוף השבוע האחרון, שהיה גדוש התרגשויות והתעייפויות כאחד – כיאה לחיים אמיתיים – נשמתי נעתקה. בעיצומו של אחד השירים האחרונים בהופעה הנפלאה של Cut Copy הנחתי את ראשי על הכתף של אחד מחבריי הטובים ביותר אלושה, שעמד לפניי, ועשיתי זאת מתוך אהבה גדולה. שנייה לאחר מכן כבר ידעתי שזה יהיה לאחד מאותם רגעי תנועת חיים שלא יחזרו עוד לעולם, כי על הכתף השנייה של אלושה הניח עמר את הראש, ועליו הניח שי, ועל כולם כבר הניחה רעותה את ראשה וכולנו התחבקנו בלהט – וידענו שזוהי השנייה שלנו. זו שבה אחת הלהקות האהובות עלינו חוגגת את עצמה, ואנחנו חוגגים את עצמנו בזכותה. כל דיבורי הסרק המזדמנים על המוזיקה הזו, בכללותה, שמכוננת רגעים אך נותנת לרגעים לכונן אותה בהדדיות ברורה מאליה, כל הדיבורים האלה – נהדפו אל מול התגשמות המציאות.

למחרת קראתי כמה ביקורות שונות על ההופעה ההיא, שעסקו לרוב בחוויות האובייקטיביות של המוזיקה מליל חמישי בזאפה. היה מי שניסה להסביר כיצד הסאונד של הגיטרות נתקע בתקרת הזכוכית של המועדון, מישהו אחר בחר לגעת בהגדרות הז'אנר של ההרכב האוסטרלי, ונדמה לי שהיה זה מבקר אחר שהתעקש לעסוק דווקא בערסים במכנסונים שהפריעו לו לשתות את הגולדסטאר במהלך הערב הזה. נו, כן, בסופו של דבר כולנו ישראלים, ואם איננו שותים יותר מדי – ומגיעים אחרי שבוע עבודה מפרך – אנחנו ממש רוצים לקבל תמורה מלאה לכסף שהשקענו במשהו. ואין זה משנה אם מדובר במנת רביולי שחוממה יתר על המידה או האפשרות לשתות בירה בזמן הופעה סוערת, מרגשת ושוברת. ובכן, כל הגישה הזו היא בזבוז – של זמן, של רגש, של חיים.

פשוט לעתים, רק לפעמים, כדאי להיכנע לרגש, להתמסר כילדים, כחתולים, כחיות בתוליות, אל כל מה שפיסות קטנות של זמן חד-פעמי יכולות לתת. לעמוד ולחשוב על איכותו של סאונד בזמן שלפניך מותחים אנשים את שריריהם, מזיעים, נסחפים, מחייכים ונכבשים – זהו מצב המגולל ייאוש גדול. אם הייתי נרמס על ידי המון שוורים באותו לילה בזאפה דקה אחרי שההופעה הסתיימה – לא היו לי כל תלונות. היה לי די.

ובכל זאת, לא שוורים, לא חמורים וגם לא כבשים – דבר לא רמס אותי. אני אמנם עייף, מסוחרר ושקוע לרוב במוזיקה קלאסית דווקא (תקופה כזו שחוזרת מדי פעם), אבל את שמנת העולם העכשווי עודני מלקט בכפיתי. השבוע למשל, יצא או שמא הודלף, אלבום הבכורה של Pure X מאוסטין. את ההיכרות הראשונה עם שליישית הדרים/ספייס/דרון/גייז (תבחרו אתם) האלה עשיתי לפני כמה שבועות די במקרה, כשצפיתי בקליפ לשיר הנושא מה-EP הקודם שלהם, You're in it Now. לא ציפיתי לשום תזוזה בתוכי בתחילה, אך אחרי ההתעמעמות הקלה אל תוך השיר מצאתי את עצמי בוהה, מדמיין את Can האגדיים מגרמניה, ונשבעתי – כי אל המקום הזה עוד אשוב בכוח.

אספתי קצת מידע, וגיליתי כי עליי להמתין רק עוד כחודש עד לצאתו של Pleasure, אלבום הבכורה שלהם. והנה הוא בא. אפל ומיסתורי כערפל בעמק שליו, קר ומבוצר כמו עולם נסתר מעין, בדיוק כמו כל הדברים שאני מחבב או צריך. כל כך הרבה השפעות נכונות, כל כך הרבה שימושים מדויקים בהשראות יש כאן, עד כי לא נותר לי רבות לעשות, אלא לומר כי גם אני וגם Pure X מסוגלים לזכות בתענוגות זהים. הייתי מוזג להם מן הקפה הזה שהכנתי פה קודם, בלי כל קשר לאיכות העמידה שלהם על הבמה.

Pure X :: Dream Over
Pure X :: Voices
Pure X :: Heavy Air
האלבום המלא והמעולה

ושני שירים מה-EP האחרון:
Pure X :: Back Where I Began
Pure X :: You're in it Now